אני לא מבינה מה כל כך טוב באחדות. גם אם היא לפעמים מנחמת וגורמת לך להרגיש שייך, אותי היא חונקת מהר מאוד. האינדיוידואלית שבי קופצת החוצה ולא רוצה להיבלע בתוך ים האנשים. בתוך העדר, שמה שמניע אותו היא ההליכה יחד, ובדרך לא נורא אם נדרסים כמה פרטים. 

בהפסקות הפרסומות הבלתי נגמרות של הערוצים המסחריים, עברתי לסיפור קורע לב של זברה ובנה הסייח, בחצייה החצי שנתית של נהר המארה. מאות אלפי גנואים וזברות מתרכזים ליד גדת הנהר ביום אחד מרכזי, שהוא ניצחון של הכלל אך טרגדיה לפרט. התפאורה מאיימת. זרם הנהר חזק, בתוך המים יש תנינים אימתניים והיפופוטמים שמנצלים את ההזדמנות. מעל חגים הנשרים, אוכלי הנבלות, ועל הגדה השנייה מחכים עוד טורפים, אריות ונמרים ואחרים, לתחילת המופע.

הצורך במזון מניע את העדר כולו לחצות. בתחושה של ביטחון בהמון הם נכנסים למים וחוצים בדהרה את ערוץ הנחל השוצף. הטורפים אוכלים את ליטרת הבשר שלהם, אך את הנזק האמיתי גורם העדר לעצמו. העלייה לגדה השנייה קשה, יותר מדי פרטים נכנסים למים בבת אחת ונוצר צוואר בקבוק בקצה השני. מהר מאוד חלק מהעדר פשוט נדרס תחת הפרסות המפוחדות, שמונעות אך ורק על ידי אינסטינקט ההישרדות. כך נוצר לו תל של גופות עליהן ממשיך לטפס העדר, מאבד יותר פרטים ממה שכל טורף יכול לצוד או לאכול. 

יכול להיות שזו דרכו של הטבע לשמור על החזקים ולדלל את החלשים, אבל האנושות יצאה מהטבע וקבעה כללי מוסר. מה שמניע אותנו זה לשמור לא רק על העדר אלא גם על הפרט. בלי פניקה אולי פחות מאיתנו יהרגו בחציית נהר כזה או אחר. אולי יימצאו דרכים חלופיות לחצות או לעלות לגדה השנייה.

בתוך גוש החרא הזה שאנחנו מנסים לצלוח עכשיו יש רק משהו אחד שמשעשע אותי. גורם בכיר מאוד, זה שחשב שיהיה מצויין לזרוע דיסאינפורמציה בקשר לזהות החוטפים, מצבם של הנחטפים ועוד כמה דברים בדרך, אוכל אותה עכשיו בבומרנג עם הלך הרוח העויין כלפי מדיניותו המאופקת. 

אני מאוד מקווה שזה יקרה גם לגדעון סהר. למרות שהוא יודע שאין סיכוי לסגור מרכולים בשבת בתל אביב, הוא מצטייר בכל הפרשה הזאת כלוחם במלחמת השבת נגד מדינת תל אביב. אפילו אם יפסיד בה, את ההון הפוליטי מעמדתו השמרנית הוא עשה. שירבוב שמו ליד המילה "שבת", בכל הזדמנות, עושה את העבודה. מקווה שגם אליו זה יחזור כמו בומרנג, רק אלוהים יודע מאיפה