זה ברור, צורב ומלוח כמו דמעות. האף מושך את הלחות מעלה, מנסה לבלוע חזרה את העלבון.

לפני חודש התחלתי עבודה חדשה, הייתי אמורה להיות בלוגרית וכותבת עבור חברת ביוטק עם מוצר מדהים. לכתוב את בלוג החברה, לייצר הרבה תוכן ואינטראקציה עם אנשי הקהילה הוירטואלית המובילים של חולי הסכרת, ובגדול להיות השלוחה האינטרנטית של הטכנולוגיה החדשנית והמשנה חיים. עבדתי שם שבוע, פחות יום. קמתי בבוקר והלכתי למשרד, וביליתי בו את רוב היום, כמו כולם.

השבוע הראשון היה מרגש ומבלבל בעת ובעונה אחת. מצד אחד צריך להסתדר עם לוח זמנים שונה (כבר כמה שנים שאת רוב העבודה אני עושה מהבית) ומצד שני הסכימו לשכר שביקשתי והמשרדים היו מהממים, במרחק 5 דקות באופניים. אפשר לחנות לצד בניין המשרדים עם שער שנפתח בצ'יפ. היה גם ברז בירה חופשי ומכונת קפה אז הייתי בטוחה שהכל כשר, גם כשעברו הימים וטרם חתמתי על חוזה.

אודה שסימני דולרים התחילו להתגלגל לי בעיניים. מי זוכה להיכנס לחברת סטארט-אפ בשלב כה ראשוני? חברה שעושה משהו משמעותי בשביל שוק של 10% מאוכלוסיית העולם ובצד של הטובים אפילו? אבל עזבו את הדולרים, ישבתי וכתבתי ימים שלמים ונהנתי מזה. והייתי טובה בזה, אפילו שלא כתבתי ככה באנגלית כבר מזמן. הצלחתי להתרכז בלי לרצות לקום ולברוח, הבאתי אוכל מסודר והמשכתי לשמור על שגרה איתו. אהוביק פירגן ושמח בשבילי וגם אם התגעגע מאוד הוא נתן לי את כל המקום לפרוח.

ואז אני מבינה שנשך אותי כלב, כמו הכלב של הפוסט הקודם אבל יותר כואב. יום אחד אומרים לנו שצריך להתקפל ואני בקושי מספיקה לקחת תיק עם הלוגו של החברה ואז מגלה בשיחת טלפון שהכל היה הזיה, שאין מוצר ואין חברה ואין טכנולוגיה וכבר חודשיים שהמנכ"ל מעסיק 8 עובדים בלי לשלם להם, מושך אותם בתירוצים של "ההעברה מארצות הברית בוצעה כבר לפני יומיים". ואז הילד שנראה כמו קריקטורה של יזם הייטק יוצא מתוך הגרוטסק ומתברר כפסיכופת שהמציא את הכל ושכר משרדים ושיחק את התפקיד של מנכל סטארט-אפ למשך כמה שבועות.

ואני רוצה לכעוס ולרקוע ברגליים ולהתלונן במשטרה אבל הילד כאפות הזה מכחיש הכל וממציא עוד סיפור על אובדנות ואשפוז כפוי ולי אין שום נייר, שום מסמך שמוכיח שבכלל עבדתי שם ואפשר לגשת עם זה למשטרה. ואז אני מבינה שכל סיפור הכלב כבר קרה לי בעצם. אי אפשר לבוא בטענות לכלב ואין לי דרך ליצור קשר עם בעלים כי כשמדובר בבעלים של החברה-שלא-הייתה, באמת שאין אף אחד בבית ואין גם על מי לכעוס.

אז אני מפנה את הכעס כלפי מי שקיבל אותי לעבודה, שגם הוא נדפק, כמוני אבל יותר, כי הוא עבד יותר זמן והשקיע יותר משאבים נפשיים. והוא דוחה את הכעס הזה, לא לוקח אחראיות, בדיוק כמו בעל בוטיק היין. ואז אני חושבת על זה שנגד כלבת יש חיסון אבל נגד אנשת אין. וזה שלא נפלתי בדבר כזה עד היום זה לא בגלל שאני מיוחדת או בגלל שזה לא יכול לקרות לי, אלא בגלל שזה פשוט עוד לא קרה לי אבל זה יכול לקרות לי כמו שזה יכול לקרות לכל אחד ולפעמים בלי להרגיש אפשר לנשוך ולדרוך ולהתעלל בי ולא לשאת בתוצאות, לא להיענש.

אני רוצה לסגור את הסיפור הזה ולהשאיר אותו מאחור, רוצה למצוא עבודה חדשה ולא פחות מגניבה וגם רוצה שהצדק ייעשה. כרגע אני שמחה על זה שהכאב והכעס הגיעו ביחד, שאני מרגישה אותם ולא מנסה להסתיר או לטשטש בכסף ובקניות, בסמים או באוכל ובעיקר בלהיסגר כדי שלא יפגעו בי יותר. הכתיבה עוזרת.

אף פעם לא האמנתי בקונספט של שיעמום. תמיד חשבתי ששיעמום יכול לתקוף רק מוחות לא יצירתיים מספיק. הנה מישהו שאומר את זה יותר טוב ממני:

Louis CK - comedian / masturbator והג'ינג'י הכי אהוב עליי עלי אדמות

אם נניח לרגע את העלבון שנובע מהנחת היסוד, אני חושבת שגיליתי ממה באמת נובע השיעמום. כשאני לא מצליחה לחשוב על שום דבר, אבל באמת שום דבר, זה בגלל שמתחת לפני השטח מתרחש מאבק לחסימת מחשבות שלא נוחות לי, שסותרות את התפיסה שלי לגבי עצמי, שמחייבות אותי להתמודד עם משהו שאני לא רוצה להתמודד איתו. במקום לחשוב על כל הדברים האלה אני צריכה לחסום את המחשבה לגמרי, לנטרל אותה, אחרת היא תצוף מחדש ותציף את מה שאני לא מרוצה ממנו: אני עושה את מה שאני באמת רוצה עכשיו? מישהו אמר או עשה משהו שלא אהבתי ואפילו בפנים לא כעסתי? 

נדמה לי שזה גם דומה למה שקורה כשיש שתיקה מביכה או כשאין על מה לדבר. זה סימן לזה שיש משהו חשוב לדבר עליו, משהו קריטי שלא נאמר, איזה פיל ורוד שיושב חזק על המילים האמיתיות אבל אני כל כך רגילה שהוא שם, שאני לא שמה לב אליו. 

כמובן שזו לא סיבה לגעור בעצמי, אם יש משהו שהטיפול החדיר בי זה שאין שום סיבה לגעור בעצמי, רק לשים לב, להשתמש בגילוי ככלי. אם אני משועממת זה סימן שיש שם משהו שהוא כל כך ברור מאליו שהוא יכול להתחבא רק במקום הגלוי ביותר. לא חייבים לחפש אותו במודעות גבוהה, הוא לרוב לא יהיה שם. אנחנו יצורים פשוטים בסופו של דבר. ללכת שוב לשירותים למרות שהייתי שם לפני רגע, לשתות משהו, לקבל אהבה, לנצח בתחרות דמיונית שהמצאתי כדי לדרג את עצמי בין האנשים שסביבי. אולי קשה להודות שאני כזאת מעולה גם כשאני מאוד לא מיוחדת, בגלל שאני לא מיוחדת, בגלל שגם לי משעמם לפעמים.

* חזרתי מירח הדבש. קצת ג'טלג, הרבה חיוך. עדכונים פחות קיומיים בהמשך.

לאורך השנים, שאלו אותי לא מעט למה קוקסטא? לרוב הייתי מגלגלת עיניים, אומרת שזה מסובך או מתחילה בסיפור מתיש, שהיה נראה לי מצד אחד לא מעניין ומצד שני מגלומני. אבל קוקסטא זה בעצם מאוד פשוט - זה קוקי (מונסטר) ורסטא (הזה שאיתו השיער נראה לא חפוף) וביחד זו פשוט עוגייה רסטאפרית. 

לכבוד התגלית הגלויה שמתי כאן עוגיית שוקולד-מנטה כפיצוי. נראה שבשנה האחרונה הבלוג הפך למאורת נרקומנים של אוכל בריא. 

סופש סופר שמח