היום הייתי בברית של הבן של חברתי. מזמן לא הייתי בברית שנערכה כהלכה, ביום השמיני ללידת היורש. גם לא פגשתי עדיין זוג הורים שהצליח לשמור את שם היילוד לעצמו עד לטקס עצמו.

האמת היא, שעם כל ההתנגדות שלי לאקט עצמו, לא יכולתי שלא להתרגש מהמעמד. חשתי את משק כנפי ההיסטוריה והמסורת היהודית. לא יכולתי שלא לדמיין שיש בזה משהו משמעותי, שהופך את התינוק לחלק ממשהו גדול ממנו, כמו קעקוע שבטי (רק למה דווקא בזין פור קרייסט סייק???). משהו בכיסא של אליהו הנביא, בטלית בה התעטפו האב והסנדק, בברכות הפשוטות שכל יהודי מזהה, במעגל הזה שמקיף את המשפחה.

עם כמה שקיוויתי שהאם המאושרת תעצור הכל ותגיד "אדוני המוהל/רופא, תניח בבקשה את המזרק והסכין ותתרחק לאט מהבן הקטן שלי", לא יכולתי להתעלם מכך שאני מתרגשת באמת ובתמים. האב, שהחזיק ובירך את בנו, נחנק מדמעות. את המבוכה שלו ליטפו מבטים של אהבה מכל מי שנכח. הייתה שם המון אהבה באולם. שמחתי מאוד בשביל חברתי, היא הבנאדם הכי קולי שאני מכירה, אפילו הלידה שלה נשמעת כמו סיפור סופר קולי שעדיין רק ליקטתי את פרטיו פירורים מפי הסבתא. יש לה בעל מקסים ורגיש, סביבה תומכת ואת עצמה, והיא באמת חזקה כל כך.

תוך כדי שאני כותבת אני בוכה. אני מתמלאת גם עצבות. לא על עצמי, גם אני זכיתי למשפחה הטובה ביותר שיכולתי לאחל לעצמי. אני בוכה כי בכל לידה (ויש המון כאלו סביבי, זו ממש מגיפה) אני מרגישה כאילו אני כמעט מאבדת משהו. פתאום, ביום אחד, יש לאמהות הטריות הללו משהו שחשוב להן יותר מעצמן.

אני מתרגשת איתן ואני שמחה ואני מדברת תינוקית ואוהבת את הוולדות ומתרגשת בעצמי מהפלא הזה, עד כדי דמעות. מייד אחר כך אני לוקחת צעד לאחור ומתרחקת. פחד הפרידה משתלט עליי. כמו שהפסיכו אומרת "את פוחדת ממה שכבר קרה מזמן".

אני יודעת שלפני שאמא שלי נולדה, הייתה לה אחות בכורה. היא לא הספיקה לקבל שם ומתה כעבור פחות משבוע מלידתה. אמא שלי נולדה לאחר שנה אחת בלבד, לאמא שכבר איבדה בת אשר לא הספיקה לחיות. שמונה שנים אחר כך אמא שלי איבדה את אמא שלה. האסונות המשפחתיים הללו, מוות של תינוקת ומוות של אם, כמו נחקקו בה ועברו אליי. אפשר להרגיש את הצער המודחק, את החרדה מיצירת חיים שעתידים להילקח בצורה אכזרית ואכזרית יותר. זה כבד. כבד כמעט כמו 2000 שנות גלות.

לפעמים אני צריכה להקשיב לעצמי, כלומר לעצות שלי. בפרט אלו שנתתי לכתבת ההיא בטמקא: 

* לא לפחד מההצלחה. "אנשים מפחדים להיות רזים כי שומן מגן עליך מהעולם, לא מצריך ממך להתמודד עם הציפיות של הסביבה. וכשמרזים מרגישים פתאום חשופים. צריך להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את עצמכם. זה המפתח לכל דבר".

* לחפש תמיכה. מערכת של תמיכה היא הדבר הכי חשוב בכל דבר בחיים, לא רק בדיאטה. זה יכול לעזור לך להתגבר על כל קושי, ויש קשיים בחיים, בכל דבר".

* להיות מרוצה ושבע רצון מכל התקדמות. לא למדוד את ההישגים רק בקילוגרמים, להמשיך ליהנות מאוכל, כי סבל לאורך זמן לא משרת שום דבר.

* לשתות הרבה מים. "זה נשמע אולי טריוויאלי, אבל זו העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת".


 

אז זה המקום הכי טוב להודות שאני לא שבעת רצון מההתקדמות שלי. זה לא משהו חדש, זה משהו שאני מרגישה בערך שנה. בתחילת החורף שעבר נרשמתי לסדנת אכילה רגשית ועבדתי על לבטא את הצרכים שלי בצורה אחרת מאשר באוכל. לצערי אנשים לא משתנים ב-8 מפגשים וגם כל הטיפולים האנרגטיים בעולם לא יסתירו את העובדה שיש לי בעיה. האכלנית הכפייתית חזרה. 

לפעמים היא הולכת, אני מכירה עוד זמנים שבהם היא הלכה לצד והשאירה לי המון אנרגיה לעשות הרבה דברים. גם לה יש יצר הישרדות והיא יודעת שאם היא תהרוג אותי היא לא תוכל להמשיך לאכול. עכשיו היא מתגנבת מאחורי ההצלחה ולובשת כל מיני צורות, אפילו כאלו שסותרות את עצמן. מצד אחד היא אומרת:

* אם לא תרזי את תחזרי ותשמיני, רק תיתני איזה פוש קטן והופ לא נורא אם תוותרי על הארוחה הזאת אל תתאמצי להכין לעצמך, עדיף לא לאכול מאשר לטרוח עכשיו. ואל תאשימי אותי אחר כך אם את רעבה, את לא רעבה, את רעה! את לא ממושמעת, את חלשה, תראי אותך איך נופלת.

ומצד שני היא משכנעת:

* את כמו כל אחד, למה לך אסור לאכול כמו כולם? למה את נדונת לחיים נטולי סוכר ונחמות קטנות . די את כבר ממש בסדר, את לא צריכה את השטות הזאת, תשלימי עם עצמך והנה קחי קרואסון קטן כי מגיע לך. אוי אני לא מאמינה שלקחת? מה את נורמלית, עכשיו הכל יהרס!

ובצורה גרפית זה נראה בדיוק ככה:

אני מרגישה שניצלתי את מאגר הכוחות שלי, אני צריכה עזרה בלמצוא בפנים את מה שיעזור לי לשמור על עצמי, להמשיך להיאבק מול האכילה הכפייתית, לא להכחיש את קיומה ולחלוק את זה עם מי שיכולה להזדהות איתי. אני מציעה לפתוח יחד קבוצת תמיכה ועזרה עצמית לאכילה כפייתית, להיפגש ולצאת יחד מארון הממתקים  לחקור את השומן והאכילה שלנו בלי להתבייש ולהסתיר. לחוות את הכאב והבדידות, את הכיף והשחרור וביחד פשוט להרגיש טוב יותר ולא להיות חסרת אונים. 

אני לא מתחברת לאכלנים אנונימיים ולא מאמינה בכוח עליון שייקח ממני את ההתמכרות. אני גם לא רוצה שינקו לי את ההפרעה ויקראו לה "אכילה רגשית" כי אני הרי אישה וזה חייב להיות ריגשי כי אנחנו רגישות.  

הרעיון הזה, כמו כל הרעיונות המוצלחים, גם הוא מגיע מספר. הספר של סוזי אורבך עם השם העיברי המזעזע "לא עוד דיאטה" והכריכה של שנות ה-70 או השם המקורי שעושה הרגשה של קבוצת לסביות שמנות ושעירות - fat is a feminist issue. כיוון שלקרוא זה מגרה רק את החלק האינטלקטואלי אני רוצה לא להשאיר את הדחף על הדף אלא לעשות משהו אקטיבי, לקחת אחראיות ולבקש עזרה ממי שמרגישות כמוני.  

מי שרוצה לקחת חלק בקבוצת תמיכה ועזרה עצמית מוזמנת לכתוב לי בפומבי, בבלוג או בבמייל kuksta בג'ימייל. 

זה חזר אלי בבום, הכל חוזר אלי עכשיו ואני יושבת ליד המחשב ורועדת (מקור? מפחד?). זה היה לפני שנה בתקופה הזאת וזה נראה כאילו זה היה לפני דורות שלמים. אפילו הבלוג לא זוכר. מדי כמה שנים אני מוחקת את העבר. כשאני כן קוראת אותו אני פשוט נוכחת שאני אותו אדם, למרות שנראה כאילו הכל השתנה, ואני לא סובלת את זה, כמה חכמה ומגניבה שלא אהיה. דיפדפתי אחורה כי אולי הפעם לא השארתי רק גיבוי אלא הכנסתי כמה שנים לטיוטות אבל לא, עוד לא למדתי איך עושים את זה והפוסט הראשון הוא זה.

אני וההורים שלי נוסעים במעלית לקומה השביעית, לביתם. איתנו במעלית - הדוד הרומני המת. די מהר אני רואה שההורים שלי גם בוהים בו ואני שואלת אם כולם רואים עכשיו את הדוד הרומני המת לצידנו. הם נאנחים אנחת רווחה כאילו כל אחד מהם האמין שהחזיון הוא רק שלו ומהנהנים בחיוב. בניגוד להנחה הרווחת לגבי רוחות רפאים, אני יכולה להרגיש את ליקה, אני נוגעת בו והוא לגמרי אדם שלם, מלא ושלם. אני אומרת לו שהוא נראה טוב, שהפנים שלו נמתחו פתאום ושהוא כבר לא השלד שהיה לפני מותו ושזה מחמיא לו. אני שמחה שאני זוכרת אותו כפי שהוא היה בחייו. אני שואלת אותו איך חדר הרחצה החדש לדעתו. הוא אומר לי שזה מאוד יפה, ושהוא שמח שהכסף שלו איפשר את זה ובכלל, הוא מרוצה מאיך שהשתמשנו בירושה שהשאיר למשפחה. אנחנו עולים לדירה של ההורים ואני הולכת לראות את האמבטיה החדשה והיא בכלל לא כמו שבחרנו אותה. על הרצפה יש שטיח גדול בצורת האות ש' וכשאני מתעצבנת על אמא שלי ומורידה אותה אני מגלה תחתיה עוד מחצלות ושטיחים ומגבות ומה לא. על קיר אחד אני רואה גומחה ועליה כל מיני דברים קיטשיים של אמבטיה, דברים מכוערים עם דגים ואלמוגים וסבונים והכל פלסטיקי ומזוייף ומכוער ובכלל לא דומה לאריחים ולריצוף שבחרתי. אפילו האסלה של גרוהה גדולה ומכוערת וכולנו יודעים שבחיים זה לא יכול להיות והכל צפוף כזה ואין מקום לזוז. אולי הש' לקוחה מהמברשת ההיא. המברשת שהדוד הרומני גילה בביתנו עם ראשי התיבות של שמו L.S ליקה שווייצר. הוא הכין אותה לפני יותר מ-70 שנה, כשהוא בן 11 בלבד ונדרש, יחד עם אחותו, סבתא שלי מריאטה, לפרנס את המשפחה כשאביו עובד בעבודות פרך.

הוא מת כי הוא הרעיב את עצמו למוות או פשוט לא אכל מדיכאון ונטרף מדמנציה, איך שתרצו לראות את זה. זה התחיל מעט אחרי מותה של אשתו, הזמרת האופראית בגיל 81. הם היו זוג צמוד כזה, כל הזמן מתווכחים אבל לא עושים שום דבר אחת בלי השני. כבר אחרי חצי שנה הוא רזה המון ופימות לחייו התטלטלו אנה ואנה כשהוא גורר את רגליו בקושי. לקח לו שלוש שני של בדידות. הוא כל הזמן רצה למות או אמר שהוא רוצה למות לפחות ובסוף הוא הרעיב את עצמו למוות.

בשנה שעברה, בערך בזמן הזה קיבלנו טלפון מגיסתו, שליקה הגיע אליה בפיג'מה בקור הרומני של תחילת דצמבר ואמר שהוא לא יכול להיות יותר בבית, שיש שם מלא גמדים והם עושים רעש והוא לא יכול לישון. אני ואמא עלינו על טיסה כעבור יום ונחתנו בבוקרשט. בבוקר הלכנו לבקר אותו אבל הוא לא פתח את הדלת. צילצלנו מאות פעמים בפעמון ושום דבר. במקביל התקשרנו לטלפון. למרות שהיה כמעט לגמרי חירש את הטלפון הוא תמיד שמע. לא הפעם. אחר הצהריים הזמנו את מכבי האש שהם גם פרמדיקים. הם נידברו ביניהם והחליטו להיכנס לדירה דרך חלון חדר השינה, בקומה השנייה של הבניין. המחלץ שהציץ דרכו, כשהוא עומד על סולם גבוה, לא ראה שם את הדוד. לקח לו בערך 20 דקות לפרוץ את החלון, זו הייתה זגוגית כפולה ומחוסמת, כמעט כמו דלת הכניסה. המחלץ נכנס פנימה ואנחנו הקפנו את הבניין כדי להגיע לכניסה בלב פועם בקול כמו שמעולם לא שמעתי אותו. אני זוכרת את הדרך שנמשכה שעות ארוכות, למרות שבפועל היא בטח לא עברה את הדקה. כשמישהו אולי מת הזמן משחק בנותרים בחיים.

הוא לא היה מת, הוא חי אבל מעולם לא ראיתי איש חי וכל כך רזה. רגליו היו כגפרורים והוא ישב על הספה בביתו, ממלמל מילים בלתי מובנות ושואל בצרפתית איפה הוא נמצא. ברומניה אתה נמצא, בבוקרשט, בבית שלך. תחילה הפרמדיקים שאלו אותו אם הוא רוצה להתפנות לבית החולים ובין כל המילמולים הוא גייס את כל הכוחות הפנימיים כדי לסרב. הם קיפלו את הציוד כדי ללכת. צעקתי עליהם שהוא לא מבין מה הוא אומר, שהוא דמנטי, שהוא ימות אם לא ייקחו אותו לבית החולים ותראו איך הוא לא יכול להתרומם על רגליו כלל. הם התרצו אחרי תחינות מרובות, קשרו אותו לכיסא גלגלים וגילגלו אותו לבית החולים למקרי חירום.

הסאגה של לילה בבית חולים ציבורי ברומניה קשה והזויה מכדי לספר אותה עכשיו ולמרות שניסנו לאשפז אותו באגף הפרטי הוא נדחה מטעמי חוסר מקום. לא ידעתי עד אז כמה היחס לחולים גריאטרים מחפיר, כמה הכאבים והמצב הכללי שלהם לא מעניין אף אחד, כמה הצוות הרפואי שחוק מלטפל במי שאיכות חייו ירודה לגמרי. זה מרגיע לדעת שלא משנה מי היית בחייך, לקראת הסוף אתה לא שווה יותר מקליפת האדם שעדיין מקיפה אותך, בקושי.

למחרת הוא היה מכוסה בדם מהאינפוזיה שהוא תלש באמצע הלילה. המילים האחרונות הצלולות ששמעתי אותו אומר נלחשו היישר לאוזני. "אני סומך עליכן שתדאגו לי". אישפזנו אותו באופן דחוף בבית האבות של הקהילה היהודית. שם הוא נקשר למיטה כי ניסה להכות את האחות התורנית. הוא גנח כמו חיה פצועה ולמרות שהיה כה רזה וחלש הוא ניסה לפתוח את הקשרים, חשב שיוכל להימלט מהצפוי לו. הוא מת כעבור שבועיים מהתקף לב בבית האבות. הגוף לא הצליח להפעיל אותו יותר, לא הייתה לו אנרגיה וגם מעט מדי רצון.

חודשיים וחצי מאוחר יותר עברתי לגור עם אהוביק. אם המוות כה צפוי אני לא רואה סיבה לא לחיות, לא להסתכן בכישלון. אפשר לומר שהמחזות שראיתי והרגשות שחוויתי השפיעו עלי, גם אם הם לא ליוו אותי על פני השטח למשך זמן רב. אהבה זה הדבר היחיד ששווה לחיות בשבילו, אהבה כנה, שמתעלה על כל סוף עגום.