אני לא מבינה מה כל כך טוב באחדות. גם אם היא לפעמים מנחמת וגורמת לך להרגיש שייך, אותי היא חונקת מהר מאוד. האינדיוידואלית שבי קופצת החוצה ולא רוצה להיבלע בתוך ים האנשים. בתוך העדר, שמה שמניע אותו היא ההליכה יחד, ובדרך לא נורא אם נדרסים כמה פרטים. 

בהפסקות הפרסומות הבלתי נגמרות של הערוצים המסחריים, עברתי לסיפור קורע לב של זברה ובנה הסייח, בחצייה החצי שנתית של נהר המארה. מאות אלפי גנואים וזברות מתרכזים ליד גדת הנהר ביום אחד מרכזי, שהוא ניצחון של הכלל אך טרגדיה לפרט. התפאורה מאיימת. זרם הנהר חזק, בתוך המים יש תנינים אימתניים והיפופוטמים שמנצלים את ההזדמנות. מעל חגים הנשרים, אוכלי הנבלות, ועל הגדה השנייה מחכים עוד טורפים, אריות ונמרים ואחרים, לתחילת המופע.

הצורך במזון מניע את העדר כולו לחצות. בתחושה של ביטחון בהמון הם נכנסים למים וחוצים בדהרה את ערוץ הנחל השוצף. הטורפים אוכלים את ליטרת הבשר שלהם, אך את הנזק האמיתי גורם העדר לעצמו. העלייה לגדה השנייה קשה, יותר מדי פרטים נכנסים למים בבת אחת ונוצר צוואר בקבוק בקצה השני. מהר מאוד חלק מהעדר פשוט נדרס תחת הפרסות המפוחדות, שמונעות אך ורק על ידי אינסטינקט ההישרדות. כך נוצר לו תל של גופות עליהן ממשיך לטפס העדר, מאבד יותר פרטים ממה שכל טורף יכול לצוד או לאכול. 

יכול להיות שזו דרכו של הטבע לשמור על החזקים ולדלל את החלשים, אבל האנושות יצאה מהטבע וקבעה כללי מוסר. מה שמניע אותנו זה לשמור לא רק על העדר אלא גם על הפרט. בלי פניקה אולי פחות מאיתנו יהרגו בחציית נהר כזה או אחר. אולי יימצאו דרכים חלופיות לחצות או לעלות לגדה השנייה.

בתוך גוש החרא הזה שאנחנו מנסים לצלוח עכשיו יש רק משהו אחד שמשעשע אותי. גורם בכיר מאוד, זה שחשב שיהיה מצויין לזרוע דיסאינפורמציה בקשר לזהות החוטפים, מצבם של הנחטפים ועוד כמה דברים בדרך, אוכל אותה עכשיו בבומרנג עם הלך הרוח העויין כלפי מדיניותו המאופקת. 

אני מאוד מקווה שזה יקרה גם לגדעון סהר. למרות שהוא יודע שאין סיכוי לסגור מרכולים בשבת בתל אביב, הוא מצטייר בכל הפרשה הזאת כלוחם במלחמת השבת נגד מדינת תל אביב. אפילו אם יפסיד בה, את ההון הפוליטי מעמדתו השמרנית הוא עשה. שירבוב שמו ליד המילה "שבת", בכל הזדמנות, עושה את העבודה. מקווה שגם אליו זה יחזור כמו בומרנג, רק אלוהים יודע מאיפה

זהו. אחרי שלוש וחצי שעות זה נגמר אפילו אני לא הצלחתי לנחס לקונצ'יטה וורשט, מלכת אוסטריה ואירופה כולה, את הזכייה באירוויזיון.

כמה הערות בלתי נמנעות:

* כל שנה האירוויזיון מתקיים בספירת העומר, במוקדם או במאוחר זה היה חייב לקרות.

* גברים פפפפפ חייבים להוכיח שגם נשים אתם יודעים להיות יותר טוב, הא?

* השיר והביצוע מעולים מעולים, שלא תעזו להגיד שזה רק בגלל הגימיק של השמלה עם השובל.

* זה עתה נודע כי פוטין מתכנן לפלוש לעוד כמה מדינות סובייטיות לשעבר שהצביעו לקונצ'יטה

* אהה וד"ש להיטלר, מזל טוב על הזכייה של מולדתך, הצליח לך גבר!

האוטובוס שלוקח אותי אל ומהעבודה עובר דרך התחנה המרכזית החדשה ושכונת התקווה. חלק לא מבוטל מהנוסעים איתי הם כהי עור. נשים, גברים ואף ילדים, שלומדים בבית הספר ניב. אין בנוכחות שלהם משהו שמאיים עלי. מלבד שיחות טלפון בשפה זרה, שתמיד מפריעות לי גם אם הן נעשות בקול רם בשפה העברית, הנסיעה עוברת חלק, בשקט, תוך כבוד הדדי. 

לפעמים אני גם יורדת מהאוטובוס המוגן באיזור לווינסקי, ואכן, רוב מי שחוצה את דרכי הוא כהה עור. אני לא מכירה מספיק את עמי אפריקה כדי לקבוע אם מדובר בסודנים, אריתראים או עולים ותיקים מאתיופיה. מה שאני רואה בהם זה אנשים מסקרנים, לפעמים לבושים שונה, שיערם שזור בצורה שמתאימה רק לתלתלים צפופים. אני לא אכחיש שלפעמים אני נתפסת לפחד, שמה לב אם התיק פתוח כשאני הולכת ברחוב. אני יודעת שזה פחד והוא בא מתוכי, גם אם הוא התעורר בעקבות חזותו של אפריקאי כהה עור, זה פחד מפני הבלתי מוכר לי ואני לוקחת עליו אחראיות.  

לפעמים זה לא רק פחד, זה גם כעס. כשאני רואה אותם לבושים בבגדים יפים ונעליים ממותגות, משחקים בסמארטפון או רוכבים על אופניים שנראות לא שייכות להם. ואז אני מזכירה לעצמי שאני רואה אותם עובדים קשה בלפנות את שאריות האוכל מהכלים בבתי הקפה בהם אני שותה, מנקים רחובות, בתים ועושים את העבודות שישראלים אינם מוכנים לעבוד בהן. לפניהם עשו אותן ערבים, פועלים זרים מאסיה, אפילו מהגרים רוסים שמצאו את עצמם בתחתית ההיררכיה הכלכלית בעלותם לארץ. אם להתייחס למטאפורה הכה פופולרית על אורחים שבאים לבקש את עזרתך ומתנחלים בביתך הצפוף גם כך, הרי שהם בעצם באים, מנקים את ביתך, מצחצחים את החלונות המאובקים, ואז הולכים לישון בחדר המדרגות. 

נכון שלא הייתי רוצה לחיות באיזור התחנה המרכזית הישנה אבל לא רציתי גם לפני שהם הגיעו לשם. מדובר בשכונת עוני קשה ונטושה לעיתים. בלילה הרחובות מתמלאים בנרקומנים ובעובדות מין לרוב. בסיור הקשה שעשינו עם בוקי נאה בחצר האחורית של תל אביב שמתי לב שהאפריקאים שהסתובבו באיזור לא התגודדו בחבורות או התמסטלו בפינות. לגבי ביקרו אצל זונות אני לא יודעת אבל כן שמעתי ממקור ראשון שזה איזור שבו המין זמין ב-50 שקלים. אני מניחה שזה יותר קשה להשיג מין על ידי אונס, מה עוד שאונס הוא לא רק אקט מיני אלא בעיקר אקט אלים. אדם הופך לאנס בגלל התעללות שעברת או פסיכופתולוגיה אחרת, לא בגלל תסכול מיני. 

 קשה לי לראות או לקרוא אנשים שכותבים על הפליטים בבלוגים שלהם. כמוני, גם הם או אבותיהם הגיעו לישראל כפליטים מגורל של רדיפות. מהגרי עבודה מזרח אירופים שנמלטו מפרעות. מסתננים מעיראק שהפרו את החוק הבריטי בכניסתם לארץ. אפריקאים מתימן ומאתיופיה, שעשו את כל הדרך ברגל ורבים מהם לא שרדו. ההבדל היחיד בינינו לבינם הוא הדת היהודית. לדעתי זה לא הבדל כל כך גדול, בטח לא אחד שצריך לחרוץ את דינו של אדם לחיים או למוות.

מדינת ישראל צריכה להפסיק להיות קורבן לנסיבות ולקחת את גורלה בידיה, גם בתחום הפליטים. מה שחייבים לעשות זה להקים וועדות שיקבעו לגבי כל מקרה ומקרה אם מדובר בפליט אשר זכאי למקלט מדיני על פי אמנת האום. מי שפליט שיקבלו אשרת שהייה, ומי שנמצא כי אינו עומד בתנאים תוסדר עזיבתו את הארץ תוך תקופת זמן מוגדרת. אין סיבה לכלוא אזרחים שלא ביצעו כל פשע, במדינה שאינה דיקטטורה חשוכה. איננו יכולים להיות חתומים על אמנת האו"ם כשמתאים לנו ולהתכחש לה כשזה הופך לטרחה. 

אנחנו זקוקים לעובדים בתחומים של שירות ותברואה, אין סיבה לא לתת עבודה למי שמוכן לעשות אותה. אנחנו גם זקוקים למדיניות הגירה ברורה ולהפסיק לנקוט בגישה של קבירת הראש בחול אם הנסיבות לא נוחות לנו. בואו נתבגר כבר, אולי כך נוכל לפתור גם את הבעיה הפלסטינית לטובתנו.