אני מנגנת מלא בזמן האחרון.

כמעט כל בוקר, והנגינה שלי השתפרה בצורה מהממת בעקבות זאת.

בעיקר בתחושה שלי, כמה שאני יותר חופשיה על הפסנתר. 

ואני נורא בתוך זה, ונורא בתוך עצמי כשאני מנגנת. אני צוחקת ומדברת לעצמי,

מתקנת את עצמי ומשבחת את עצמי. זה פרטי נורא, זה שלי נורא, אני לא עושה את זה בשביל אף אחד.

מקסימום אני אקליט את עצמי ואעלה לאינסטגרם. אבל זה בעיקר בשבילי, כי זה כיף בטירוף, וזה גורם לי להרגיש נורא טוב עם עצמי. 

היום אמא שלי ירדה למטה כשהייתי בשיא הנגינה

והביכה אותי נורא, ושאלה אותי למי אני מדברת? ומה אני מנגנת? ואיך אני לומדת? ונעמדה מעליי וסגרה עליי,

הרגשתי כל כך מובכת, כאילו מישהו מפריע לי באמצע חירבון, באמצע אוננות. 

הרגשתי שהיא הוציאה אותי מאיזשהו היי או איזשהו תענוג שלא אמור להיראות בציבור, בקיצור.

התכנסתי בתוך עצמי וישר קמתי מהפסנתר ועליתי לחדר, היא שאלה למה את בורחת? אמרתי לה שלא נעים לי שהיא עומדת עליי כשאני מנגנת. 

אני חושבת ששנים של פחד במה אמור לגרום לה להבין שלא נכנסים לי באמצע שאני מנגנת? לא גורמים לי להיות מודעת למציאות ולאנשים אחרים מסביבי?

בכל מקרה אני לא יודעת למה אני רושמת את זה בכלל.

זה פשוט עשה לי קצת רע, אני בחדר עכשיו ויורדות לי דמעות מהעיניים, והמבוכה הזאת עושה לי כאב ראש. 

ואני מתה לחזור למטה לנגן כי הייתי בשוונג ואני לא יכולה כי היא שם. 

ואין לי כוח אליה. ואין לי כוח לגור איתה. ואין לי כוח לגור עם אבא. ואין לי כוח לגור בשום מקום אחר. אני רק שבוע בבית שלהם וכבר מתפוצץ לי המוח מהם. אני רוצה להיות לבד כל הזמן. טוב רוב הזמן. וזה מפחיד אותי.

כי זה לא בא מתוך דיכאון. אני לא מרגישה מדוכאת. אני לא מרגישה שרע לי, אני מרגישה בסדר גמור. אפילו יציבה וטוב לי. אבל אין לי כוח לאנשים, אין לי כוח לרוב המפגשים החברתיים, ונמאס לי מרוב החברים שלי. אני בסדר עם להיות בחדר כל היום, והיום אפילו לא קמתי לאוניברסיטה. זה קצת מלחיץ אותי שאני מתנהגת ככה וזה מרגיש לי טוב. אני לא רוצה לחזור לאיזשהו כוך. אבל כל כך הרבה זמן לא הייתי בכוך...

אני מרגישה פשוט פחות תלויה בסביבה שלי. ומצד אחד זה כמו סלע ענק שיורד מהלב,

מצד שני זה מלחיץ כי אם אני בסדר עם הלבד שלי איך אני אמצא את הביחד שאני רוצה? 

מרגיש כאילו יצאתי לפנסיה מוקדם מידי.

אני עושה מוזיקה, ואני לומדת, ואני מתנדבת, ואפילו יצאתי לדייט. אני יוצאת עם חברים כשמתחשק שלי. הכל כל כך יציב ונורמלי, ואפילו בתוך הראש שלי הכל יציב. יחסית. ואני פשוט סתם אוכלת סרט שאני מאוזנת. כמו תמיד. 

אני פשוט משתנה... ממשיכה להשתנות כבר כמה חודשים. ההורים שלי אומרים שהתבגרתי. אבל זה לא רק זה. אני משתוקקת לעומק ולאיכות במקום לכמות. נהייתי מודעת לעצמי ולסביבה שלי ואפילו לא בקטע פרנואידי, אני כבר לא פרנואידית זמן מה. אני פשוט מרגישה בשליטה. אבל מקרים כמו היום גורמים לי להבין שהשליטה הזאת היא נטו כי אני שומרת על החיים שלי בווליום נורא נמוך כרגע. 

וברגע שקורה משהו שלא מוצא חן בעיניי או שמערער אותי באיזשהו מובן אני פשוט בורחת ומתעלמת. 

לא יודעת אם זה נכון אפילו. אני נוטה פחות להתעמק כרגע במחשבות שהן לא פרקטיות. יותר CBT מאשר פסיכו דינאמי אם לדבר בלשון מקצועית.

אני רוצה לחזור למטה לנגן...

אני פשוט בפרץ של אומנות אז אני רושמת במקום.

יש מחשבה אחת שמעסיקה אותי מאוד, ואני מכירה את עצמי כשמשהו רודף אותי, בשלב מסויים זה ייצא החוצה לעולם וישפיע לי על הכל. 

אבל אני פחות מפחדת מזה כבר. 

זה לפעם אחרת...

D