אהבה זו כימיה, סקס זה פיזיקה וביוטכנולוגיה זה שניהם

איפה מתחילים?

מהצרחות של ההורים אחד על השני כי נשברה מנורה וזה פותח את הקופת שרצים של כל המריבות הקודמות שלהם?

מאחותי שהתגייסה והשאירה אותי לבד עם המטורפים האלה?

מבן הזוג שקם והלך?

מהתואר שהפסקתי להשקיע בו?

מהעבודה שגוזלת לי כל רגע פנוי וממלאת אותי חרדה?

מה בכלל התחיל קודם?

ההורים המטורפים, בטוח... זה תמיד הבסיס להכל... גבר ואישה שכבר מזמן היו צריכים להתגרש בשביל שסוף סוף יהיה שקט בבית הזה, שמזמן מזמן אבד עליהם הקלח. זה כבר ככה הרבה שנים... משפחה פצפונת של ארבעה אנשים - סיר הלחץ של החיים שלי. הלוואי שהיה לי לאן לברוח מפה כשהדברים בבית נעשים כבדים מידי וכשאני כבר לא יכולה לשמוע את הצרחות הפולניות של אמא שלי שלוקחת על עצמה הכל תמיד ומתלוננת שלא עוזרים לה. הם מעולם לא היכו אותי, מעולם לא היו אלכוהוליסטים או בלדרי סמים, סתם סיר לחץ שהלוואי והייתי מרוויחה מספיק כדי לקום ולצאת ממנו כבר.

אחכ' הפרידה מהחבר. אדם שאהבתי והערצתי את האדמה עליה הוא דורך, ואת השלווה שהוא השרה עליי (בחורה עם פתיל קצר ומשפחת סיר לחץ המתוארת לעיל), חטף רגליים קרות וברח אחרי קרוב לשנתיים וחצי. למה? כל מיני תירוצים סטייל "אין לנו תחומי עניין משותפים" (מזכירה את תקופת הזמן שהיינו יחד, שאחריה הוא נזכר לומר לי את זה), אבל בפועל הרגשתי שהוא פשוט מבוהל שאני האספקט הרציני היחיד בחיים הלא רציניים שלו (ברמן ששנתיים אחרי השחרור שלו אין לו מושג עדיין מה לעשות בחיו ומפחד מידי להחליט). זה כל כך מעליב להבין שאדם מעדיף תשומת לב זולות ממלצריות מתחלפות במקום העבודה שלו על פני אהבה... שהוא לא מסופק במה שיש לו, ושהוא לא מחפש ללבן את הקשיים בקשר אלא רק ממהר לברוח ממנו כי זה הפתרון בימינו. אני מאוכזבת/עצובה/כועסת/מרוסקת קצת מהכל שהפכתי סוג ב' בשבילו תוך בערך חודש, כשחודש קודם היינו מאוהבים ומאושרים בצימר בגליל.

ואז הפסקתי להשקיע בתואר... כי נפרדנו בדיוק כשהתחיל הסמסטר, ובחודש הראשון לא הייתי בפוקוס, בשילוב נסיונות לבלות כמה שיותר כדי לשכוח שהוא קיים. אחכ' כשהתפכחתי היה לי קשה להתגבר על האס"ק הזה של שנה אחרונה לתואר, והתרגלתי לא להשקיע, והתחלתי לעשות רק את מה שממש חובה, וגם, ברגע האחרון. 

אז אמרתי, אוקיי, אם אני אמצא עבודה אז לא יהיה לי זמן לחשוב על ההתפרקות האיטית שלי, ועל החבר שכולם כבר אמרו (חודשיים אחרי הפרידה) ש"דיי כבר לחשוב עליו". ברור, לא חשבתי שבא לי להמשיך לחשוב עליו. מצאתי עבודה ממש אחלה בתחום הלימוד שלי, קל"ב ורק כמה ימים בשבוע בלחץ - נשמע מעולה. אבל אז התחיל עומס שמזמן לא הייתי רגילה אליו כבר, של כל רגע שאני לא בלימודים אני בעבודה, וכל רגע שאני לא באחד מהם אני עושה משהו שמיועד לאחד מהם. 

אולי הקורא היחיד שבטח אין לי חושב שזה היה חיובי, כי לא היה לי זמן להתעסק בפרידה, ובעצב וכולי. 

WRONG

למרות העומס ההיסטרי, למרות שאין לי רגע דל, למרות שסוף הסמסטר מתקרב ויש מלא עבודות ופרויקטים להגשה, וסמינרים בוערים על הראש, הוא עדיין יושב שם בגרון, האקס, עם מחנק לא נעים. וכל הזמן בפייסבוק אני צריכה שיקפוץ לי שהוא מתייג את עצמו ואיזה ידידה שלו בכל חור - את הידידה אגב הוא רצה פעם, והיא דחתה אותו כי בזמנו הוא היה חסר רישיון ורכב, והיא מן בחורה כזו שאוהבת בחורים מבוגרים שהיא בטח יכולה להשתמש בהם כדמות אב/אח גדול. יופי, אולי עכשיו כשיש לו רישיון ורכב, וכשהוא יצא מקשר שהפך אותו מילד מבולבל לברמן בליין, היא תשים עליו. ואולי הוא באמת כזה מפגר בשביל ללכת עליה, כי הוא בטח כבר שכח כמה היא השפילה אותו כשהיא לא ירקה לכיוונו, בגלל אוטו, או בגלל מחסור באוטו. 

כמיהה לתשומת לב זולה, אמרנו?

ואז גם אחותי התגייסה, האחות היחידה שלי, שגם ככה אנחנו לא ממש ממש קרובות, כי היא בילתה את רוב זמנה בחדר. אבל פתאום החוסר שלה הבהיר לי כמה זה חוסר, וכמה אני צריכה שהיא תהיה פה. כל שבת שהיא חוזרת זה חג מבחינתי, כי יש עם מי לשבת, ואפשר לשמוח ולחייך, והאמא הלחוצה שלי לא אוכלת סרט שהבת שלה גוססת באיזה בסיס.

הכל הצטבר והצטבר... נקודת השבירה התחילה בשבוע שעבר. באקט מפגר של... פיגור, שלחתי לאקס הודעה אם ירצה לשבת על איזה גלידה, ביענו נונשלנט, שלושה חודשים אחרי הפרידה. הוא ענה שאין לו ערבים פנויים השבוע אבל שאפשר... אז אמרתי שידבר איתי. 

מיותר לציין שהוא לא דיבר... 

אמרתי מילא, לא אכפת לי, צפיתי את זה שיש מצב שסתם יהיה מנומס אליי אבל בפועל לא באמת ירצה להיפגש...

אבל אז הוא שוב תייג עצמו באיזה מסעדה עם הידידה הזו, תיוג שראיתי אצלה (כי אותו מחקתי מהפייסבוק). פה התפרקתי... השקר הממש יפה שבניתי לעצמי שאני נונשלנטית ולא באמת אכפת לי אם נתראה או לא, ושאני בסדר, התפוצץ. 

רציתי לצעוק עליו מצד אחד שהוא ילד קטן על זה שהוא לא הבין מה היה לנו, וכמה אהבתי אותו, כמו שלא אהבתי אף אחד, וכמו שאני מאמינה שהוא לא יתקל בו הרבה בקרב הבחורות שמעניקות לו תשומת לב זולה. ומצד שני רציתי לירוק עליו שהוא כל כך פתטי, שזו צורת הבילוי שלו, לכרכר סביב ידידה שבסוף תביא לו את המשפט הקלאסי "וואו אני כל כךךךך אוהבת אותך אתה פשוט הבחור הכי מדהים שאני מכירה... בתור ידיד".

הקורא היחיד והתמים יגיד "אם זה ככה, אז מגיע לו... אם זו הדייסה שהוא מבשל לעצמו"... אבל אני, סמרטוט רצפה, חושבת מחשבה כזו רק בהסתייגות, שהוא ילד, שהוא לא יודע מה הוא רוצה, שאין פלא שהוא חיפש להתנסות כי פתאום הוא נחשף לסצינת הברמנים שהוא אף פעם לא היה חלק ממנה. או, שקרים שקרים שקרים.

אה, ומיותר לציין שהצצה חטופה בפייסבוק של אחותי (כי כזכור אני מחקתי אותו) הוכיחה שהוא מחובר לצ'אט אחרי שעבד בבוקר, או מה שנקרא "ערב פנוי". 

נקודת הכובד כמובן נופלת עליו. השקרן המזלזל הזה, שעד לפני חצי שנה בצימר בגליל, גרם לי להרגיש אושר טהור. 

וכבר אין עם מי לדבר... נמאס לי לדבר עם חברים, שתמיד אומרים "יעבור, ויהיה בסדר, והוא אפס, ושכחי ממנו".

אז מתי שוכחים ממנו? או יותר נכון מתי אומרים "אוקיי אם את לא מצליחה לשכוח ממנה בשלב זה, זה מצריך ניסיון הידברות איתו/פניה לטיפול פסיכולוגי"?

אני אדם שמח, חייכן, מצחיק, באמת... אפילו אם הפוסט לא משדר את זה, אבל הכאב הזה גרם לי להיות הבחורה הזו באוטובוס שבוהה בנוף במבט ריק ועולות לה דמעות.

אני כל כך פגועה ממנו, ובא לי לצרוח את זה בקולי קולות, ולהפיץ את זה בריש גלי, שכולם ידעו כמה הוא אידיוט, כמה הוא מאכזב, כמה הוא ילד שהוא לא מבין דברים שיושבים לו מול הפנים, כמה הקשר שלנו הוא לא דבר שמוצאים בקלות. כמה קשה למצוא אדם שאתה רוצה אותו במידה שהוא רוצה אותך, שמחזיק אותך בכל מצב.

אדם כזה אני אצטרך למצוא שוב.

בהצלחה לי.