| |
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2014
עוד אחד על הגירה
זה לא המחיר של המילקי. זה לא מצוקת הדיור. זה לא המלחמה וזה לא השחיתות. לא, זה לא כל אלה. הדבר האחד שבגללו עוזבים הוא שאבדה התקווה. אני גר בניו יורק למעלה משבע שנים. ב-2007 הוצע לי ע"י חברת התוכנה בה עבדתי לנסוע לעבוד שנתיים בניו יורק. עזבתי בדמעות.
כל אלה שמאשימים את העוזבים את הארץ בבריחה, בבחירת "הפתרון הקל" לא מבינים עד כמה קשה ההגירה אפילו אם אתה מפונק היי-טק שהחברה ששלחה דואגת לך לכל צרכיך, ויש לך עבודה מהרגע הראשון, ואפילו אם אתה דובר אנגלית "חמש יחידות" ועובר לניו יורק. בקולנוע אין כיסאות שמורים. אתה לא מכיר את המותגים בסופרמקרט. את המערכת הבנקאית אתה לא מבין (והיא לא מתעניינת בך, מהגר בלי היסטוריה, בלי תלושי משכורת). שלא לדבר על ביקור אצל רופא. לך תדע איך אומרים בדיקת צואה, שלשול, רופא עור או דלקת ריאות. הרופא מדבר ואתה לא מבין. האוכל, הנהיגה, היחסים עם חברים לעבודה, הדייטינג. בכל תחום ובכל רגע, אתה מתמודד עם דברים שאתה לא מכיר. אתה כל הזמן דרוך. בשנה הראשונה קיללתי כל יום את החיים פה. וכל זה בלי להזכיר את המשפחה והחברים שעזבת. עם כל הקשיים האלה אתה מתמודד לבד. אין סביבך מעגל תומך.
אנשים מוכנים לאכול הרבה מרורים לפני שהם עוזבים את מולדתם. ובלבד שתהיה תקווה לעתיד טוב יותר. את התקווה הזו איבדתי. אני לא רואה איך ישראל מוציאה את עצמה מכל הבורות שהיא כרתה לעצמה. לא רואה איך הגזענות והשנאה פוחתות בלי שהחינוך ישתפר. והחינוך, איך ישתפר אם התקציב לצה"ל רק גדל? וצה"ל, איך יצטמצם עם ראשי ממשלה מחרחרי מלחמה קצרי רואי ודלי חזון? וראשי הממשלה, איך יוחלפו אם הגזענות והשנאה גואות?
מהגרי ההיי-טק פה לא עזבו בגלל המילקי. גם בארץ חיינו טוב. לכל אחד יש את הסיבות שלו למה הוא עוזב. חברתיות, פוליטיות, מדיניות, תרבותיות. הפרטים לא משנים. זו התמונה הכללית.
אנשים שואלים אותי, "למה אתה לא חוזר?". אחרי שעברת את כל קשיי הקליטה, אחרי שהתחלת להבין את התרבות המקומית, את הסלאנג ואת הקודים, השאלה היא למה כן לחזור. נכון, פה אני תמיד אהיה מהגר. ויתכן שהחיים שלי פה לא יהיו דבש. המציאות כאן לא נטולת בעיות. מערכת הבריאות, הגזענות, אלימות המשטרה. הרשימה ארוכה. אבל פה אני מרגיש שהכיוון הוא קדימה. פחות דת, פחות שנאה, יותר ליברליות. חופש בנישואין, שוויון לנשים. ובינתיים בישראל, יותר דת, יותר שנאה. הגעתי לנקודה בה אני חושב שכבר אי אפשר "לשנות מבפנים". התייאשתי. אני ממשיך לעקוב אחר הנעשה בארץ, ממשיך להתעצבן מהחדשות. אני מרגיש שהבית שהיתה ישראל אבד. הלוואי שאני טועה. כי טוב יותר בבית.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: