נימוקים של צורה ותוכןכיס מלא מלמולים |
| 10/2005
כביש מספר 1 Revisited
בבוקר יום שישי שמתי פעמי אל בירת הנצח שלנו, הלא היא ירושלים. בגיידמאקלנד ייעדתי לעצמי זה זמן רב ביקור בחנות ספרים בשם הגלרייה לספרות, אשר לפי דיווחים מוקדמים אמורה הייתה להיות יוצאת דופן ומשובחת.
בעודני עושה את דרכי ומזמר לי את מיטב פזמוני מלחמת ששת הימים (איפה נאצר היום? ואיפה רבין?) נתקלתי בפקק ארוך ומוזר בשוק מחנה יהודה, שנגרם ע"י יהודי מבוגר שחנה באמצע הכביש ברחוב אגריפס המלך ושוחח עם ידידו שהיה מועסק, כפי הנראה, באחד הדוכנים. לאחר זמן מה הגיע שוטר לפזר את המפגש העליז, לא לפני שהאריך את הפקק בעוד אי אילו מכוניות בעודו מטיף מוסר לעבריין. כמה נוראה היא העמידה באמצע הכביש וכמה נורא הוא העומד. אה, גם היה חם.
החנות עצמה היתה כל מה שהבטיחו לי רעי הירושלמים ויותר. הררי הררים של ספרים משומשים, בעיקר אבל לא רק בעברית. יצאתי עם "פנקס שירות", אוסף סיפורים קצרים של או הנרי,שני ספרוני אוניב' משודרת ושני ספרי פרשיית קסטנר שאני מחפש המון זמן (השטן והנפש, כחש) והיו יקרים להחריד. בכלל, יקר שם. אבל הסחורה א' א'. אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר להוציא שליש משכורת של עובד הייטק מכמה ספרים מצהיבים וטובים. הביקור חובה לחובבי ספר. לא לוותר על כל חדרי המרתף. אם קלאוסטרופוב כמוני יכול - כל אחד יכול.
דילגתי בחוסר רצון על חנות התקליטים "באלאנס" הסמוכה ויצאתי להכיר קצת את דאון-טאון ירושלים המערבית ברגליים. עכשיו אני יודע איך מתחברים הרחובות קינג ג'ורג', יפו, הנביאים. כל הג'אז הזה. אולי יום אחד מישהו צריך להדריך סיור בירושלים בעקבות "סיפור על אהבה וחושך" או אולי "ימי הכלניות".
אי אפשר להכחיש את כובד המשקל ההיסטורי של ירושלים. אבל את הבנייה אני עדיין לא אוהב. להרוס הכל ולסתת את האבנים. מה כל כך קשה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
