נימוקים של צורה ותוכן

"איש ללא ארץ" (a man without a country) הוא ספר קצר, ספרון ממש, שנכתב על ידי אדם שמאס בחייו, התייאש מהעולם ולמד את כל מה שהוא רוצה ללמוד על המין האנושי (ועוד כמה דברים). מעצם טבעו הוא עושה את חייהם של מבקרי ספרות עצלנים קלים מאוד, בכך שהוא מספק להם את התאורייה בשקל: קורט וונגוט הזדקן, הגיע לגבורות, וכעת הוא לא יותר מעוד grumpy old man שרוטן על כך שהנוער של היום אינו הנוער של פעם. חפשו בגוגל ותמצאו המון רשימות בנות 500 מילה כל אחת, למן האוהדת ביותר ועד הארסית, שמנחיתות את ההרמה הזו.

רק בעיה אחת יש בתזה: גם "עריסת חתול" הוא ספר קצר שנכתב על ידי אדם שמאס בחייו, התייאש מהעולם ולמד את כל מה שהוא רוצה ללמוד על המין האנושי (ועוד כמה דברים). ווונגוט עוד לא היה בן ארבעים כשהוא כתב אותו.

הספר הנוכחי אינו רומן, אלא אוסף אקראי של רשימות קצרות ואיורים. בפרק אחד, מצחיק עד דמעות, הוא מתאר כל מיני יצירות ספרותיות (על הסקאלה שבין שלגיה להמלט) כגרפים על מערכת צירים - ציר X הוא הזמן, ציר Y הוא אושר. בפרק אחר הוא נכנס בכל כוחו בג'ורג' בוש, דיק צ'ייני ודונלד ראמספלד, מזכיר לכולנו שהם גנבו את הבחירות בשנת 2000 ושמשום מה כל החיילים שמתים בעיראק באים ממשפחות לא עשירות. הוא חוזר אל מוטיב שכבר נראה ביצירותיו בעבר (ב"ציפור כלא"), אהדתו למפלגה הסוציאליסטית באמריקה ולגיבוריה הנשכחים. הוא גם מספר כמה בדיחות טובות, שבאחת מהן מופיע אייזיק אסימוב ובאחרות לא.

האבחנות הפוליטיות שלו חדות כתמיד: דיקטטורות של הימין היו ונשארו אהודות יותר על הממשל האמריקני מדיקטטורות של השמאל; הבעיה המהותית בחוקה האמריקאית היא שרק משוגעים רוצים להיות נשיא; עוד מעט ייגמר לנו הדלק, אחרי שבמאתיים שנה של אוטומובילים הצלחנו להרוס את כוכב הלכת הזה לגמרי.

הוא חושב שלכדור הארץ יש מערכת חיסון ושהיא מנסה להיפטר מאתנו על ידי דברים כמו איידס ואבולה, ושזה בסדר גמור מבחינתו כי אלף, אנחנו התחלנו ובית, בני אדם הם חיה איומה ונוראה ומגיע לנו.

אבל את הזעם האמיתי הוא שומר לאותם בוש-צ'ייני-ראמספלד, שהם בעיניו לא יותר מחבורה של C-students קולניים במיוחד, שלא יודעים היסטוריה או גאוגרפיה בגרוש אבל הצליחו להשתלט על העולם באמצעות בטחון עצמי מופרז. הם בטח יצאו למלחמה בעיראק פשוט כי זה היה הדבר ההחלטי לעשות. ועכשיו העולם שונא את אמריקה ובצדק.

מפקד חיל האוויר המנוח, בני פלד, ביקש מבני משפחתו שלאחר מותו  יצאו החוצה, יצלצלו בפעמון ויקראו בקול: "'מת משוגע שחשב שהיהודים מסוגלים להקים מדינה". אולי אחרי שוונגוט יעלה לגן עדן (בדיחה פנימית - תקראו בעצמכם בספר) יהיה מי שיצלצל בפעמון ויקרא: "מת משוגע שנלחם בשביל הארץ שלו רק כדי להתייאש ממנה לגמרי". או אולי בארצם של בוש-צ'ייני-ראמספלד כבר לא יהיה מי שיצלצל בפעמון בכלל.