נימוקים של צורה ותוכן

היה לי מאמן שחייה פעם, רוסי גדול כחבית בשם אנדריי, שלבטח היה אחד מהאנשים הכי מפחידים למראה שאי פעם הכרתי. בניגוד מובהק למראהו, באופיו הוא היה מין דובי-חיבוקי חביב שכזה – איש בלתי מזיק בעליל, שיכול היה אולי, בסיטואציה קיצונית מאוד, לפגוע בקצה כנפו של זבוב. גם אז, קשה לי להעלות בדעתי איזה בנזונה מרושע של זבוב היה צריך להתעופף לידו, כדי להביא אותו לידי כך.

הוא היה מאמן קבוצות ילדים, בגילאים שבין שמונה עד ארבע-עשרה בערך, בבריכה עלובה למדי שהקצתה לו, בדוחק, שני מסלולים מסכנים, שגם עליהם היה צריך להלחם עם כל מיני זקנות שראו בדמי המנוי שלהן (שבין כה וכה סובסדו בנדיבות על ידי שלושה אגפים לפחות של עיריית פתח תקווה), שטר בעלות המקנה להן את הזכות לפרוש את גפיהן לכל עבר. בין ספינות הקרב האלה שייטנו אנו הילדים, מנסים בכל כוחנו לקלוט את רזי ארבעת סגנונות השחייה, לא כל כך משום שחלמנו להיות פופוב כשנהיה גדולים, אלא יותר כדי לזכות באיזו מילה של שבח מפיו של אנדריי. מי שמילה כזו הופנתה לעברו, היה זוקף את גבו כאילו זכה במדליית זהב אולימפית; כל השאר היו מביטים עליו בקנאה ומכבדים אותו בזינוק ראשון.

להיות מורה, כך אמרה לי פעם מישהי חכמה, זה 10% לדעת את התחום שאותו אתה מנסה להורות, ו-90% לדעת לעבוד עם ילדים. אנדריי ידע לעבוד עם ילדים, ברמה שאפילו אז יכולנו לקלוט, גם אם לא לבטא במילים. אף אחד מאיתנו לא יצא ולא יכול היה לצאת שחיין ראוי לשמו. בתחרויות שהיינו משתתפים בהן מעת לעת, הייתה נבחרת המועדון שלנו נשרכת מאחור וסוגרת את הטבלה בגאון. בשלב מסויים החליט מי שהחליט, שאולי עדיף לחסוך מנשמותינו הצעירות את כאב התבוסות, ומאז לא נשלחנו להתחרות עוד. קיצורו של דבר, ספורטאים גדולים לא היינו וגם לא רצינו להיות. לא בשביל זה באנו.

הנה הזכרון המצחיק והנעים ביותר שלי מאנדריי: איפשהו  בשנות העשרה המוקדמות שלנו, החלו כמה מבנות הקבוצה לצמח את חזיהן. מאחר וגוף שטוח עובר במים טוב יותר מגוף עם בליטות קדמיות שומניות, הרי שלגופן המתפתח של ילדות אלה לא היה השפעה חיובית ביותר על זמניהן בבריכה. (תחשבו על זה טוב: אי פעם ראיתם על במת המנצחים האולימפית שחיינית דדנית?). בצר להן פנו הנערות לאנדריי, בוכיות, בטענה ש"זה לא פייר" שרק להן זה קורה, ובתלונות ונאצות כהנה וכהנה כנגד גופן.

או אז צחק אנדריי בקול גדול, כאילו סיפרו לו את הבדיחה הטובה ביותר ששמע מימיו, פטר אותן בהינף ידו והודיע להן בקול רועם שהן "לא יודעות על מה הן מדברות" ושעוד שנה-שנתיים הן תהיינה מרוצות "עד הגג" (ביטוי שהיה אהוב עליו במיוחד; הכל אצלו היה עד הגג, אם לא מעליו) ושכל הבנות האחרות ימותו מקנאה.

זה לקח עוד כמה שנים עד שהן הבינו למה הוא התכוון, ואיזה יתרונות נושאים בחובם הנכסים האלה, שכל כך הפריעו להן לשחות. אבל כבר אז, הביטחון שבו הוא הבטיח להן שבסוף הכל יבוא על מקומו בשלום, די היה בו כדי שיתרצו.

על מצבתו של האיש היקר הזה, שמת השבוע בפתאומיות, אפשר היה אולי לכתוב: "הוא שכנע נערות מתבגרות ששדיים גדולים זה טוב". אבל זה מסוג המשפטים שאנשים רעים עלולים לפרש לא נכון. במקום זה אפשר אולי לכתוב "פה קבור איש שידע לעבוד עם ילדים." מי שיתעקש לצחקק גם לנוכח הניסוח הזה, לא הכיר את אנדריי.