כשלקחתי לידי את "חברנו המשותף", הרומן השלם האחרון שכתב דיקנס, אמרה לי ידידה שקראה אותו כבר, שאני לא אצליח לסיים אותו. "רוצה להתערב?" אמרתי לה והיא הסכימה. חודשיים לאחר מכן, היא אמנם צריכה לממן חצי פיינט בירה, בעוד אני צריך לשבת ליד שולחן זה, לכתוב את השורות האלה ולחשוב טוב טוב לאן הלכו חודשיים מחיי.
לא שזה ספר רע. רבי אמנים לא כותבים רע, בוודאי לא את הספר התשעה עשר שלהם. אוהדי דיקנס ימצאו כאן את כל הדמויות שהם רגילים למצוא: יתומים, קמצנים, עניים שמחים בחלקם ועשירים חסרי מנוח, נשים המקריבות את עצמן ולעומתן נשים הדורשות קורבן אחר קורבן מגברים - ספק ילדים - בעלי חוש רומנטיקה מפותח מאוד. כל אלה ועוד ממלאים את שמונה מאות ומשהו דפי הרומן הזה. אבל גם איתם הוא נשאר חצי ריק.
ממש כמו האיטיות עבור סמי הופייה, היכולת להניע עלילה תמיד הייתה עקב אכילס של דיקנס. הניסים שקורים אצלו, כמו שלי אומרת, בעזרת האל שבתוך המכונה, קצת צורמים אפילו כשהוא במיטבו (בדייוויד קופרפילד, למשל). כשהוא לא במיטבו, הם יכולים לגרום לך לחבוט את הספר בראשך. מאחר ומדובר כאמור בספר עב כרס, הרי זו מגרעה שעלולה לכאוב.
העלילה של "חברנו המשותף" מונעת על ידי תעלומת הרצחו של יורש עשיר בשם ג'ון הרמון ומסתעפת על פני כל הנהנים והרוצים להנות מכספו. דיקנס מנסה, בלי הצלחה רבה מדי, להתחפש לסופר מתח ולהפתיע את הקוראים בטוויסטים עלילתיים. אלא שאת הטוויסט הראשון, השקוף למדי, הוא מגלה בעצמו בערך בחצי הדרך, בעוד שהשני, המתגלה בחופזה בעמודיו האחרונים של הספר, מותיר את הקורא בתחושה של "זה הכל?" הנסיון של דיקנס להיות קונן דויל מוצלח בערך כמו נסיון (תאורטי) של קונן דויל להיות דיקנס. דונט קוויט יור דיי ג'וב, היה צריך מישהו לאמר לו. אלא שאף אחד לא עשה זאת, ולאחר שסיים את "חברנו המשותף" החל דיקנס לכתוב מותחן בלשי נוסף, "תעלומת אדווין דרוד". מבקר מרושע במיוחד יכול היה לאמר אולי, שאלוהים הרג את דיקנס רק כדי למנוע ממנו להשלים את אדווין דרוד.
בכל זאת יש בספר הזה הרבה דברים יפים: התיאור של המבטאים של דמויות בעלות השכלה מוגבלת, של נופי לונדון והסביבה ושל חייהם של העניים - כולם חזקים פה מאוד, ומזכירים את "זמנים קשים", הספר הכמעט-קומוניסטי שכתב דיקנס עשר שנים קודם לכן. השימוש בשפה האנגלית הוא ברמה הכי גבוהה שיש, כך שפתיחת הספר באקראי בפסקה כלשהי כמעט תמיד מניבה משפטים מענגים. מומלצים במיוחד הקטעים, שלא ממש קשורים לעלילה המרכזית, העוסקים בחבורת הנובורישים בראשות וינירינג, פודסנאפ ולאמל. דמותו של פודסנאפ מייצגת כל כך טוב את האנגלי העשיר, הסנוב, הנבער והצדקן, עד שדיקנס עצמו שם לכך לב, והמציא מונח בשם פודסנאפרי (Podsnappery), המשמש אותו כדי לתאר את מקבץ התכונות הזה, הבריטי כל כך.
רק בשביל זה שווה לצלוח את הרומן היפה אך טרחני הזה: אחרי שתסיימו, סעו לכם ליורקשייר ומלמלו "פודסנאפרי" בכל פעם שאתם נתקלים בנתין נאמן מדי של הוד מלכותה. מי שלא יכול להרשות לעצמו לטוס (או מפחד מהמחבלים), יכול לעשות את זה גם מול ה-BBC. זה בדוק.