ב-1910 הזמין בנקאי ההשקעות האגדי ג'ון פירפונט (ג'יי-פי) מורגן את ברנרד ברוך לסקור עבורו השקעה פוטנציאלית במכרה גופרית בטקסס. ברוך נסע, בדק וחזר למורגן עם המלצה נלהבת. הוא הציע שהשניים יחלקו ביניהם את עלות העסקה, כחצי מיליון דולר. אולם הוא מעד ללא צורך כשאמר למורגן שהוא מוכן "להמר" את החצי שלו על העסקה. מורגן ענה לו: "אני לעולם איני מהמר", בטון שממנו הבין ברוך שהעניין אבוד. עשרים שנה לאחר מכן, במחירי השיא של 1929, הייתה החברה שבה היו אמורים השניים להשקיע (Texas Gulf Sulfur) שווה למעלה מ-216 מיליון דולר.
לא תנאי העסקה הם שהניאו את מורגן מלקחת בה חלק, אלא העובדה שברוך הספקולנט קרא "הימור" למה שבנקאי ואספי נכבד כמורגן היה מוכן לכנות רק "השקעה" או לכל היותר "סיכון מחושב". באוטוביוגרפיה שלו מציין ברוך בפשטות שבין אם אנחנו רוצים להודות בזה או לא, השקעה בניירות ערך אינה שונה מהותית מהימור. משקיעים טובים - ממש כמו מהמרים טובים - מצמצמים את הסיכון אליו הם חשופים ככל הניתן. אין הבדל מהותי בין ספירת קלפים בבלק ג'ק לקריאה מעמיקה של דו"חות כספיים. אתה עושה את זה כדי להעריך את הסיכון; כשהסיכון נמוך מספיק אתה פועל. אם לפירפונט לא היה מטאטא תקוע היכן שהשמש לא זורחת, הוא היה מבין את זה.
במחשבה שנייה: גם בלי להבין את זה, הוא הסתדר לא רע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
