נימוקים של צורה ותוכן

שוק ההון המקומי מתנועע היום בחדות, במאמץ לעכל את הורדת הרבית העצבנית שהנחית עליו נגיד בנק ישראל. כנראה שמישהו שכח להסביר לא"נ פישר, שכשרוזוולט אמר "דבר בנועם ושא מקל גדול", הוא התכוון שאת המקל יש לשאת כדי שיוכל להראות, אבל לא להכות בו חדשות לבקרים.

הפדרל ריזרב, לשם השוואה, נפגש שמונה פעמים בשנה להחליט על הריבית, ולא פעם בחודש. למרות זאת צריך זעזוע אמיתי כדי לגרום לו לשנות את הרבית בחצי אחוז בבת אחת. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה לפני קצת יותר מארבע שנים. בנק ישראל עשה בארבע השנים הללו משהו כמו שמונה מהלכים חדים, של 0.4% ויותר.

אז נכון, כמובן שבישראל קורים כל מיני דברים: מלחמות למיניהן, פיגועים, נבצרויות. אבל בו-הו, למנהל קרן פנסיה בטוקיו או בשטוטגארט לא ממש אכפת ולא צריך להיות אכפת. הוא רוצה לישון בשקט בידיעה שנגיד בנק ישראל ידאג להשקעות שלו, בעיקר הסולידיות שבהן, לא בתזזיתיות כי אם ביד בוטחת ובשרשרת של מהלכים פחות או יותר צפויים מראש. מה שהוא בדיוק לא רוצה, זה לבוא לעבודה בוקר אחד ולגלות שהאוברנייט רייט בירושלים נחתך בחצי אחוז. אם בכלל, הוא יהיה מוכן לקבל מהלכים חדים רק בכיוון ההפוך, המרסן.

לנגיד בנק מרכזי יש בדיוק נכס אחד שמשנה באמת - האמינות שלו. ההחלטה הנוכחית מציירת צי'ף שנלחץ בקלות על ידי האינדיאנים של שוק ההון הישראלי, ששולף מהמותן ושקשה לצפות מראש את מהלכיו. ככזו, היא החלטה רעה מאוד לכולנו.