בכל פעם מחדש, כאשר אני מוצא את עצמי עומד שוב מול מדף הספרים הממתינים לקריאה שבחדרי, נופלת עלי תחושה עזה של אחריות כבדה, כמו נושא אני כאטלס על כתפי המנומשות, את משקלו של כל העולם כולו.
ודאי זו תמונה מוכרת לכל איש ספר באשר הוא שם: זה עתה הפכת את דפו האחרון של ספר יפה או יפה פחות; במשך רגעים אחדים עוד מהרהר אתה במה שלמדת ממנו או בקורותיהן של הדמויות שלמדת להכיר בין עמודיו. אבל רגע אחד לאחר מכן כבר יודע אתה, שניצב אתה שוב מול אותה החלטה בלתי אפשרית, אותה ברירה של חיים או מוות מטאפוריים, אותה הכרעה שגילה כגיל המילה הכתובה - מה אקרא עכשיו?
הנה שוכבת לה על צידה ביוגרפיה מרחיבת-דעת של נפוליאון מאת היסטוריון הקרוב ללבך; לידה, כמו נצמד לשולי מעילה, ספרון קטן שקנית בברנס אנד נובל בארץ רחוקה, תעלומות רצח מסתוריות נושאו. מעליהם זכרונותיו של דיפלומט מתקופה הרת גורל, מוקפים משני צידיהם בקלאסיקות מדע בדיוני שזכו ביחד בשני הוגו ובשלוש נבולות. הנה תעוד מצחיק (כך אומרים), של הרפתקאה פיננסית ידועה; הנה אסופת מאמרים על קבוצת כדורגל אהובה; הנה רומן של דיקנס, או של אוסטן, או של ברונטה, המביט בך בנזיפה: הלא המאה ה-19 הסתיימה ממזמן. למה בדיוק אתה מחכה?!
קרא אותי! קרא אותי! מכל עבר הם זועקים. וכמו פקיד בארגון צדקה, אתה יודע שכל הבקשות שמונחות לפניך מוצדקות, ושאין בידך להיענות לכולן. אתה מכיר היטב את הסטטיסטיקה המרה, שלפיה אתה רוכש ספרים שאתה *פשוט חייב* לקרוא, בקצב העולה בהרבה על קיבולת קריאתך המוגבלת. את תוצאתו הבלתי נמנעת של הגרעון הזה, ההולך ומצטבר, אתה רואה לנגד עיניך בכל לילה לפני השנה: ערימת הספרים המבוישים הממתינים לך שתנבור בהם, ושתלמד אותם, ושתצחק ותבכה עם הגיבורים והגיבורות הכרוכים בהם.
ברגע מוכר של יאוש לילי אתה נאנח ומכיר בכך שגם אתה, ככל אנשי הספר בתולדות הציוויליזציה (או על כל פנים בעת החדשה), תמות לפני שתספיק להתמודד אפילו עם המעט-המובחר שקיבלת החלטה בלתי-הפיכה לקרוא. 'הנה כי כן, איני יכול לתקן את כל הראוי לתיקון', אתה אומר לעצמך. 'אבל רק משום שלא עלי המלאכה לגמור, אין זה אומר שבן חורין אני להפטר ממנה'. ובעת שאתה אומר זאת לעצמך, בפעם המי יודע כמה, אתה שולף ממקומו את "תוף הפח" של גינטר גראס, שהמתין לך בסבלנות חודשים ארוכים. רגע אחד עודך מביט בכל הכרכים שאכזבת שוב; ברגע שלאחריו אתה כבר שקוע מדי בעולם חדש, מכדי לזכרם.