| 8/2007
מה בין דווייט אייזנהאואר לאהוד ברק
היה קצת רעש לאחרונה בעניין הסו-קולד-השתמטות משירות בצה"ל. בערב לזכרו של הפרשן הצבאי המנוח זאב שיף, אמר שר הבטחון אהוד ברק ש"חברה באיום קיומי תדע לשרוד רק אם תכבד את אלו שמגנים עליה". גם האלוף שטרן אמר מספר ימים קודם לכן כמה דברים ההולמים את הבנתו המוגבלת בעניני דמוקרטיה; אולם אין דינו כדין ברק. אם מי שמתיימר להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל, ובינתיים מחלטר כשר הבטחון, בוחר להתבטא כפי שהתבטא, יש לו מן הסתם סיבה. כמו כל עם ישראל ישבתי לי ישיבה מזרחית סבלנית וחיכיתי שהנעל השניה תיפול.
לא עברו יומיים והיא נפלה. אותו שר הבטחון ברק בא בדרישות מפליגות למשרד האוצר ולממשלה: תקצבו את צה"ל בעוד אי אלו עשרות מיליארדי שקלים, שאם לא כן, לא אני ולא רמטכ"לכם הטרי נוכל להבטיח לכם, שנצליח למגר את האיראנים, או את החיזבאלונים, או את המן הרשע, אם יקום עלינו בשנית. המתקפה על המשתמטים לא הייתה אלא פעולת ההסחה המקדמית, שנועדה להעמיד את החברה האזרחית בישראל במקומה ולקטוע באיבם את נסיונותיה, להפוך על כנו את סדר העדיפויות הישראלי הלאומי הנצחי: קודם כל תותחים, ואחר כך חמאה. המצב היחודי הישראלי הוא, אגב, שגם החמאה מחולקת קודם כל לתותחנים.
עד כמה בטוחים הם בעצמם, קברניטי מערכת הבטחון, וביכולתם להכניע את הלובי האזרחי ללא תנאי, אפשר היה לראות מדיוני התקציב של הימים האחרונים: ניתן היה לצפות, שיאמצו בחפץ לב את המלצות ועדת ברודט, הכוללות תוספות תקציביות במיליארדים רבים לצרכי הצבא. אולם ההפך קרה, והמערכת הבטחונית דחתה את המלצות ברודט. הסיבה שעשתה כן, היא שבדו"ח ברודט יש לא רק גזר אלא גם מקל: הוא דורש מהצבא התייעלות, עמידה ביעדים כלכליים ופעולה במסגרת תקציב כולל קבוע. מעל הכל הוא דורש ממנה לעשות את מה שלא תסכים לעולם לעשות מרצונה החופשי: להכפיף את עצמה לסדר היום האזרחי הכולל של מדינת ישראל; להכיר בכך שלמדינה יש צבא, ולא ההפך.
פעם אחר פעם, כשאני עוסק בענייני ביטחון, איני יכול שלא לחזור לנשיאה ה- 34 של ארצות הברית של אמריקה. ביום שבו נפרד מהנשיאות, ה-17 בינואר 1961, נאם דווייט אייזנהאואר נאום אחרון לאומה; נאום מפורסם מאוד, בזכות מטבע הלשון שטבע בו אייק: Military-Industrial Complex. בנאומו הזהיר את האומה האמריקאית (בשפת המקור, ובתרגום חופשי שלי) ש:
This conjunction of an immense military establishment and a large arms industry is new in the American experience. The total influence — economic, political, even spiritual — is felt in every city, every statehouse, every office of the federal government. We recognize the imperative need for this development. Yet we must not fail to comprehend its grave implications. Our toil, resources and livelihood are all involved; so is the very structure of our society
"הצירוף של ממסד צבאי עצום ותעשייה בטחונית גדולה הוא חדש לחוויה האמריקאית. השפעתו הכוללת - הכלכלית, המדינית ואפילו הרוחנית - מורגשת בכל עיר, בכל בית נבחרים, בכל משרד של הממשל הפדרלי. אנו מכירים בהכרחיותה של ההתפתחות הזו. אך אל לנו להכשל בהבנת השלכותיה החמורות. עמלנו, משאבינו ופרנסתנו כולם תלויים בכך; וכמוהם גם עצם מבנה החברה שלנו."
דומני שלו אייק היה חי בישראל היום, הוא היה נוזף באהוד ברק על שהרהיב עוז לבקש לו את ראשות הממשלה, מבלי להפנים שהאיש העומד בראש הפירמידה, אינו יכול לזהות את האינטרס של הממסד הבטחוני עם זה של האומה כולה. הוא חייב לראות נכוחה מתי הם מתנגשים במלוא העוצמה, כפי שהם כעת.
אל תצביעו למי שנכשל במבחן האייזנהאוארי, ונכשל בהבנת ההשלכות החמורות של כשלון זה. עמלכם, משאביכם ופרנסתכם תלויים בכך; וכך גם עצם מבנה החברה הישראלית.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
