נימוקים של צורה ותוכן

לחברת השידור וההפקות האמריקנית HBO יש זכויות רבות, אך מעטות מהן כה מובהקות וכה מרנינות לב כמו הסרט "מר שמרן - גולדווטר על גולדווטר", שהופק ב-2006 ומשודר בישראל מעת לעת בערוץ יס דוקו.

מפיקת הסרט, סיסי גולדווטר, היא נכדתו של הסנאטור האריזונאי מרובע הלסת בארי גולדווטר, שכבר הוזכר בנשצ"ת פעמים מספר [ואפילו היה לו הכבוד (?!) להיות התשובה לאחת משאלות הטריוויה שלנו]. בסרט היא מנסה להתחבר יחד עם הצופים לדמותו של האיש הזה, ללא ספק אחד מהענקים המיתולוגיים של הפוליטיקה האמריקאית במאה שלא מכבר שמנו מאחורינו.

הסרט מאוד מומלץ ומיוחד במינו, משום שאינו יבש וחדגוני כדרכם של סרטים מסוגו. אין מדובר כאן רק בחבורה של אנשים זקנים שמצולמים בסלוניהם, כל אחד בנפרד, ומלהגים על המנוח. כפי שמחייב הז'אנר, יש אמנם קצת מזה, אבל האנשים המשתתפים - ביניהם סנדרה דיי אוקונור שגדלה שני מטר ממנו, אל פרנקן, ג'ורג' ויל ואפילו וולטר קרונקייט וג'יימס קארוויל, רחמנא ליצלן - מצליחים להפתיע ולשעשע, וחשוב מכך: לאמר דברים בעלי משמעות, שאינם מובנים מאליהם.

עוד מייחד את הסרט השילוב של הסרטים הביתיים הרבים שצילם גולדווטר עצמו, ותמונות הסטילס הרבות שלו, המתעדות קשת של נושאים, החל מעניינים ממשפחתיים אינטימיים ועד לאינדיאנים בשמורה. היוצרת לא מנסה להסתיר את העובדה שסבא היה איש קשה, ולא מאוד - איך לאמר - משפחתי. אבל היא כן מצליחה להראות את הצדדים האחרים שלו, שלא התבטאו באותו זעפן מונוליתי, שברבר בתקשורת על הפצצות אטומיות מכל הבא ליד. לפעמים היא מצליחה לשלב היטב בין האישי, כגון גולדווטר כחובב רדיו, לבין הקוואזי-אישי-פוליטי, כגון החלק שמילא בפרשת ווטרגייט, לבין הפוליטי לגמרי.

יש בסרט גם כמה רגעים מצחיקים ממש. במיוחד תפסה אותי הלצה מפי יורשו של גולדווטר בסנאט, ג'ון מק'קיין: "פעם אמר לי בארי", הוא מספר, "שאילו הוא היה נבחר לנשיאות [במקום ג'ונסון ב-64'], לעולם לא הייתי צריך להעביר את כל השנים הנוראות ההן בכלא הווייטנאמי." -  *הפוגה מתודית* - "אמרתי לו: נכון, בטח הייתי מעביר אותן בכלא סיני". מק'קיין הוא איש יבש למדי. אבל האווירה הקסומה של הסרט הזה הוציאה כנראה את המיטב גם ממנו.

כל אלה ועוד: על חברותם הבלתי סבירה (אך המתועדת היטב) של גולדווטר וג'ק קנדי; על העובדה שהוא היא טייס בצי, וכסנאטור התעקש להטיס בעצמו את כל מטוסי הקרב החדשים עד ל-B1, כשכבר היה קשיש למדי; על עמדתו האידאולוגית הבלתי מתפשרת, שבניגוד לאלו של הרבה אנשים שמתוארים בעיתונים כ"בעלי עמדה בלתי מתפשרת", הייתה *באמת* בלתי מתפשרת; על כך שלא יכול היה לסבול את הנוצרים-מחדש שרכבו על הגל שלו והשתלטו לו על המפלגה. ועוד ועוד ועוד.

מעבר לערכו הנוסטלגי ולמספר הפרטים ההיסטוריים המרתקים באמת השזורים בו, יש בסרט הזה דבר מה נוסף, שהופך אותו לקולנוע דוקומנטרי במיטבו. יש בו הרהור על מה היה ומה עשוי היה להיות מהלך הדברים. יש בו איזה משב רוח מרענן של מבט לאחור, ארבעים שנה לאחור, ויכולת של אנשים שהיו יריביו בנפש של אדם פוליטי, כגון איש סודו של ג'ונסון ג'ק ולנטי, להישיר מבט למצלמה ולספר את הדברים כפי שהיו, למען הדורות הבאים, מבלי להביא בחשבון את ההשלכות הפוליטיות של דבריהם - משום שכבר אין השלכות פוליטיות לדבריהם.

לשם יצירתו של "מר שמרן - גולדווטר על גולדווטר", התכנסו יחדיו אנשים נבונים, לכתוב מתוך פרספקטיבה ראויה, היסטוריה מסוגננת ונוגה בטכניקולור לעין המצלמה; וההיסטוריה המצולמת שיצאה תחת ידיהם - בהתאם.