נימוקים של צורה ותוכן

אלן גרינספאן יצא השבוע בהתקפה חסרת תקדים כנגד המפקד העליון ג'ורג' דאבליו, שהצליחה אפילו להאפיל בתקשורת האמריקאית על מעצרו העסיסי של הרץ האחורי\רוצח או ג'יי סימפסון, כמו גם על שערוריית משמניה של פלונית בריטני ספירס, שבעולם התקשורת התזיזיתי של ימינו נדמים עכשיו רלבנטיים – וגם מזעזעים באותה המידה, יש להודות - כמלחמת מאה השנים.

עיקרי האשמותיו של גרינספאן (ואם אני מפספס איזה עלבון שעלב בנשיא, אני מתנצל מראש): שדאבליו יצא למלחמה בעירק בשירותם של אינטרסים הקשורים בתעשיית הנפט; שהוא עשה צחוק מההשתייכות ה"רפובליקנית" שלו כשהוביל גל בזבוזים פדרלי חסר תקדים ואפשר לגרעון הממשלתי לתפוח לממדים גרגנטואים; ושיחד עם חברי הקונגרס הרפוליבקנים "החליפו עקרונות תמורת כוח, ונותרו בלי שניהם".

כל דבריו האמורים של גרינספאן אמת מנוסחת היטב, ולמען האמת אין בהם חידוש גדול, אפילו כשהם באים מפי רפולביקני. דאבליו כבר נצלב על ידי אישים כביל גרוס, פול אוניל ואחרים על אותם חטאים. מה שמעניין פה באמת היא ההשתלחות משולחת הרסן בדייר הבית הלבן, של איש כגרינספאן. כדי להבין די הצורך את מוזרותם וכובד משקלם של הדברים הנאמרים, יש להקדים כמה מלים על הביוגרפיה הציבורית של אומרם, ועל התפקיד שקנה לו את תהילתו.

ג'וב לא קל, להיות נגיד הפדרל ריזרב. שעות העבודה אמנם קצרות למדי, ומסתכמות בעיקר בשני נאומים וחמש ישיבות מועצה בשנה, פלוס מספר דומה של החלטות, חשובות אמנם, אבל לא מאומצות במיוחד. למרות התנאים האלה, שמחלקת תה בהסתדרות הייתה מתקנאת בהם, בכל זאת מדובר בג'וב לא קל, משום שהוא מכריח אותך להזהר בלשונך יותר ממה שרוב האנשים מסוגלים.

לשם המחשה, נניח שאתה נגיד הפד, ועיתונאי פוגש אותך על אם הדרך ושואל לשלומך. אם תענה לו: "מצוין!", תגרום לעלייה של חמש מאות נקודות בדאו ג'ונס ולטלטלה בשווקי העולם מכלכותה ועד לניופאונדלנד; אבל אם חלילה תשובתך תהיה: "ככה-ככה, קצת כואבת לי הבטן", אזי תגרום בוודאי לירידה של חמש מאות נקודות בדאו ג'ונס, ולטלטלה הפוכה בשווקי העולם – מבייג'ינג ועד מקסיקו סיטי ובחזרה. בכל רגע ורגע, שומה עליך ללכת על חבל דק, לאמר דבר והיפוכו ולסייג את עצמך בזהירות. "שלומי טוב, אך אני מודע לסיכונים האורבים לפתחי כמו גם לסיכויים הרבים", היא תשובה שכנראה תצליח שלא לזעזע את הכלכלה הגלובלית יותר מדי, למשל. ולאחר שהשבת תשובה מעין זו, אתה צריך להמשיך ללכת בנחישות ובזקיפות קומה, אך לא באף מורם, בדרכך לתפוח-האדמה-החם הבא, שלא יאחר ליפול לידיך.

אלן גרינספן החזיק במשרת הנגיד במשך קרוב לעשרים שנה ושכלל את היכולת הזו - לאמר הרבה דברים נחושים ולא לאמר בעצם שום דבר, בעת ובעונה אחת – לכדי אמנות. אם יש בצפון אמריקה איש שיכול להתגאות ביכולתו לשקול מילים – הוא האיש. מדוע, אם כן, בחר לשלוח ידיו באופן זה בקרקפתו של נשיא-של-שתי-כהונות, ועוד ממפלגתו שלו? מדוע לא גידר הפעם את דבריו כדרכו בקודש, לא סייג אותם באיזה "מצד שני..." גרינספאני קלאסי, או לפחות באיזו פסוקית "כנראה" או "ככל הידוע כעת" דלה? מה יוצא לו מזה?

רשתות הטלוויזיה למיניהן (לא רק פוקס ניוז שעוד לא נפל לה האסימון האנטי-בושי, אלא גם אחיותיה השפויות יותר) ענו על השאלה הזו בתשובה צינית למדי, אם גם הגיונית וקשה להפרכה: גרינספאן אמר את הדברים, לפיהן, משום שיש לו ספר חדש למכור. הספר, מצידו, אכן מצא את דרכו למקום הראשון ברשימה רבי המכר, ומן הסתם יכניס לכותבו סכומים נאים. אבל אני מעז לאמר שלא תאוות בצע עירומה היא שעומדת מאחורי העוקץ הגרינספאני. הלא גרינספאן היה איש אמיד עוד לפני שהתמנה לנגיד הפד. ובינתיים הוא צבר מוניטין כזה, שלו רק ירצה יוכל כבר מחר להתמנות למועצות המנהלים של כל 30 חברות הדאו ג'ונס כולן, ולהעשיר את חשבון הבנק שלו מעל ומעבר לכל מה שספר, ויהיה הלהיט הגדול ביותר, יכול להכניס.

ואם לא כסף, אני שומע אתכם שואלים, אז מה? ואני אומר: אידאולוגיה. גרינספאן מביט כבר על לוח השנה של 2008 הבעל"ט, והוא רוצה שהמפלגה הרפובליקנית תוכל לשלוח שמרן פיסקלי – רומני, או ניוט, או השד יודע מי – לקרב מול הסוצילאיסטים שמנגד, עם איזשהו סיכוי של עכברוש בגיהנום לנצח. הוא יודע שהצעד הראשון בדרך לשם, היא התנערות גורפת ובלתי מסוייגת מהאיש בעל מנת המשכל החד ספרתית ואחוזי התמיכה החד ספרתיים. הוא יודע גם שלמועמדים יהיה הרבה יותר קל להתנער מדאבליו, אם איש נכבד כמותו יעשה בשבילם את הקפיצה הנחשונית. מעל לכל הוא יודע שהוא כבר לא בן עשרים; שאת המוניטין שלו כאורקל עמום וצודק תמיד הוא לא יכול לקחת איתו לקבר; ושיש דברים חשובים מספיק כדי להאמר, וחשובים מספיק אפילו כדי שאחריהם יבואו לא "אבל", אלא נקודה-סוף-פסוק.