משסיימתי לקרוא את "המתנקש העיוור" מאת מרגרט אטווד הקנדית, מייד מיהרתי לבדוק מתי כתב איאן מקיואן הבריטי את יצירתו הגדולה "כפרה", בנסיון להבין, ככל שניתן, מי גנב ממי. התשובה המשעשעת והמסקרנת היא ששני הספרים ראו אור פחות או יותר באותה העת, וככל הנראה שניהם נכתבו באותם ימים של תום האלף השני לספירה. בלי לחקור יותר לעומק, קשה להחליט מי מבין השנים הוא הגנב הספרותי ומי היא זו שספרותה נגנבה. (או להיפך - למה הו למה יש מינים בשפה העברית?)
לפחות איני היחיד ששם לב לדמיון בין הספרים: גם מבקר בשם ג'יימס הרולד חושב כמוני, אף כי אינו מאשים אף אחד במעשים לא כשרים. קשה שלא להבין אותנו: שני הספרים מכילים ספר בתוך ספר ושניהם - אזהרת ספוילר - מרמים אותנו באשר לזהות כותבו; שניהם מסתירים ואז רומזים ולבסוף מגלים סוד עגום, על אודות חטאיה של המספרת. שני הספרים מתרחשים בדיוק באותה תקופה. בשניהם הנפגעת מאותו החטא היא אחות המספרת. בשניהם חוזרות המספרות אל פצעיהן שנים רבות לאחר המעשה, רגע לפני המוות, בנסיון (מפורש, אצל מקיואן, וגם אצל אטווד ברור מאוד), להשיג כפרה על חטאים קדומים, שיכלו בקלות לעזוב ולא להזכיר יותר. שתיהן חופרות היטב בפצעיהן, כמו נהג שמחטט באפו באמצע פקק תנועה, בלי להשאיר שום חתיכה של ג'יפה לא מגורדת. שתיהן גומרות את הספר מאוסות למדי על הקורא המסרב לסלוח, אף שהיו אהובות למדי לכל אורכם של הרומנים, כמעט.
מעבר לעלילות ולמבנים הדומים, גם סגנון הכתיבה קרוב מאוד: שני הסופרים כותבים באופן בריטי מאוד, משל היה שמו ג'ורג' ושמה ויקטוריה. אטווד אמנם קלילה יותר, לעתים, אך לא בהרבה.
מיותר לאמר אבל נאמר בכל זאת: שני הספרים כתובים למופת ומוגדרים בזאת חובה על כל קורא באשר הוא, ויפה שעת תה אחת קודם. "המתנקש העיוור" עדיף בעיני, משום שהוא קצת פחות קיטשי ואפילו די מצחיק לפעמים. בלי לזלזל בנשים פרי עטו של מקיואן, הנשים של אטווד נוגעות ללב ביתר שאת.
[נ.ב: ועל הוצאת הספרים הישראלית שאמורה הייתה להוציא לאור תרגום עברי של המתנקש העיוור - רב מכר כמעט בטוח - וטרם עשתה כן, מה נאמר? נאמר שיש אנשים שאפילו אם תכריח אותם, לא יצליחו להרוויח הרבה כסף]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
