|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אי אפשר לחזור הביתה
אמריקאים נוהגים לדבר, ביהירות הזו היחודית להם, שאיכשהו יוצאת חביבה ולא מתנשאת, על משהו שנקרא The Great American Novel, מעין ספר כזה שכל איש צעיר רוצה לכתוב על החיים באמריקה ועל החיים בכלל. "גטסבי הגדול", למשל, הוא ללא ספק אחד מהספרים בקטגוריה הזו ומהידועים שבהם. רשימה הזו עוסקת בספר אחר שאולי נמצא בשוליה, You Can't Go Home Again, של תומאס וולף.
וולף (1900-1938) היה סופר גדול באמת, איש שמלים זורמות ממנו באותה קלות שמעבירה כותבים מוכשרים פחות על דעתם. הוא מת בטרם עת משחפת, אך בכל זאת הספיק בעשור של כתיבה למלא ארבעה רומנים עבי כרס (אני לא צוחק - האיש היה משמיד יערות גשם שאין כדוגמתו), ששני האחרונים שבהם היו למעשה כתב יד גרגנטואי אחד שפורסם לאחר מותו; You Can't Go Home Again הוא השני מבין שני האחרונים.
הדבר הכי חשוב להבין לגבי וולף הוא המימד האוטוביוגרפי ההדוק של כתיבתו. כל סופר, כמובן, כותב פה ושם את חייו בספר, אך וולף הגדיל לעשות. כמעט כל דבר שקורה לגיבור-בן-דמותו בספר קרה לוולף בחייו האמיתיים. היו מבקרים שקטלו אותו על כך שאינו יותר ממתעד אגואיסטי ואובססיבי של חייו. כשלעצמי אני חושב: אם אתה מייצר ספרות יפה ברמה הכי גבוהה שיש, מה זה משנה בכלל מאיפה חצבת אותה.
וולף עצמו סבל הרבה מהקרבה שבין חייו לסיפוריו. עלילת YCGHA מתעדת את שקרה לו: סופר בן הדרום מגיע לעיר הגדולה ניו-יורק, מפרסם ספר על בני עיירתו ומשפחתו, שאיך נאמר, לא מסתיר ולא מצנזר שום דבר מפרטי חייהם הבשרניים. הם מצידם מנדים אותו, משבשים את חייו וכועסים עליו מאוד. אולם הוא, בין אהבה חטופה לעוד בריחה לאירופה (כל אלה מעובדים אחד-לאחד מחיי הסופר, כאמור), מגלה שאין דרך עבורו לבד מנאמנות מוחלטת לאמת. הוא מוכן לאבד כל חבר וכל קשר לבית ולכור מחצבתו, בשביל לכתוב את האמת הספרותית הנפלאה שלו. בגלל זה, כמאמר הכותרת, הוא לא יכול לחזור הביתה.
נשגב מבינתי איך רומן גדול כל-כך לא תורגם לשפה העברית. אולי לא הספיק אהרן אמיר זצ"ל, שתרגם את שני ספריו המוקדמים של וולף, להגיע לשניים הנותרים. יש לי הרגשה שהחוסר הזה יושלם מתישהו.
| |
לקחים חשובים מחייו של נפוליאון בונפרטה
כשהנחתי
מידי את הביוגרפיה: "נפוליאון בונפרטה, חיים", מאת ההיסטוריון הבריטי העצבני
משהו אלן שום, מצאתי את עצמי נאנח אנחת רווחה על כך שהממזר הקורסיקאי מת
בסוף. לאחר הסיום המותח רצתי מייד להעלות על הכתב את המסקנות והלקחים
החשובים שיש להפיק מחייו מלאי התהפוכות של הרב"ט הקטן:
1) לא כדאי להתעסק עם הממלוכים; הם יודעים להלחם לא רע בכלל וחוצמזה ייכנס לך הרבה חול לעיניים ולתחתונים.
2)
אפיפיורים נוטים להיות הרבה יותר נחמדים אליך אם אתה כולא אותם בצינוק; זו
רק הנוחות של הוותיקן שגורמת להם להתעקש על שטויות כמו ביגמיה וכו'.
3) כשאתה רודן כל יכול אתה לא חייב להחזיר את ההלוואות שאתה לוקח.
4) על כל קרב שזה עתה הסתיים אפשר להכריז כנצחון, כולל תבוסות. רק לוזרים מודים שהפסידו.
5)
הדרך לגמול לאנשי צבא על שירות נאמן של עשרות שנים, כולל סיכון חייהם
למענך פעם אחר פעם, היא להאשים אותם בטעויות שלך ולצעוק עליהם עד שהם
מתפטרים. כשהם מתפטרים ואתה צריך אותם בחזרה, תמיד אפשר לגנוב כסף מאוצר
המדינה כדי לשחד אותם.
6) נורא קשה להזיז תותחים כבדים בבוץ.
7) אם מתוך עשרים ומשהו מרשלים של צרפת רק אחד היה נאמן לאשתו, זה אומר משהו לא טוב על המין הגברי בכללותו.
8)
קר נורא ברוסיה בחורף; אם אתה הולך להביא לשם צבא של חצי מיליון איש, קח
איתך מספר דומה של מעילים ראויים לשמם. מוסקבה גם הרבה יותר רחוקה משאתה
חושב - והדרך חזור ארוכה יותר מהדרך הלוך.
9)
מודיעין צבאי הוא בזבוז זמן; כל מה שגבר אמיתי צריך לדעת על האנשים
שניצבים מולו בצד השני של שדה קרב זה הצליל המלבב שעצמותיהם יעשו
לכשיתפצפצו.
10) בעלות הברית: אם כבר הקמתם קואליציה, גייסתם צבאות-ענק והצלחתם להביס אדם
שהטיל את מוראו על כל אירופה וגרם לכל כך הרבה אבדות בנפש ובממון - עשו
לעצמכם טובה וכלאו אותו כבר בפעם הראשונה על האי שקשה לברוח ממנו. לא חבל?
| |
"התנגדות", רומן מאת אוון שירס
גראוצ'ו מרקס, זכר צדיק לברכה, אמר פעם שהוא לא רוצה להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוהו. נזכרתי בהלצה הזו, האהובה עלי מאוד, בבואי לקרוא את הספר "התנגדות" (Resistance), רומן הבכורה של הסופר הוולשי הצעיר אוון שירס (Owen Sheers). מה הקשר בין מרקס לשירס? ובכן, מעשה שהיה כך היה: לפני מספר שבועות הזדמן לי לפגוש את הסופר בערב קריאה של ספרות ושירה וולשית בניו יורק העיר. באותו ערב ביטניקי נכחו, בהערכה גסה, קצת יותר ממנין אנשים. לאחר שקרא מה שקרא, נאות הסופר הצעיר והנאה להתפנות ממאציו הניכרים להתחיל אם אחת מהנוכחות, כדי לשוחח עמי במשך מספר דקות על הנחות היסוד והעלילה של הספר ממנו קרא, שסקרן אותי. מה שאמר עניין אותי מספיק כדי לקנות את הספר, אפילו שהחנות היתה יקרנית וקצת יומרנית לטעמי. אלא שאז מצאתי את עצמי מהרהר בחשש במילכוד 22 דומה מאוד לזה של גראוצ'ו מרקס: האם אני בטוח שאני רוצה לקרוא ספר של סופר שמוכן לכלות את זמנו בסמול-טוק עם אנשים כמוני?
התשובה, כך מסתבר, היא חיובית. התנגדות הוא היסטוריה אלטרנטיבית מלבבת, ובה מסופר על יושביו של עמק נידח בוויילס והקורות אותם בשנים 1944-1945, תחת הכיבוש הנאצי. שירס מצייר תמונה שבה הגרמנים מצליחים איכשהו לסדר את סטלין ולבלום את הפלישה לנורמנדי. את כל הכוחות שמתפנים הם מטילים על אלביון ומצליחים לכבוש אותה. הגיבורים של הרומן הם כמה חיילים גרמנים שנשלחים כפטרול לאותו עמק מסיבות שמתבררות לאיטן, וחבורת נשות החווה שהן מוצאים שם, לבדן. סיפור הרקע הוא שהגברים החקלאים, שנשארו מאחור ולא גויסו לצבא בגלל שהיו מבוגרים מדי, או לא בריאים, או סתם משתמטים, יורדים למחתרת בן לילה, לנלחם בכובש הזר, ומשאירים את נשותיהם לגורלן.
מה שיפה בספר הוא שהאלמנטים הספקולטיבים בו משמשים לא יותר מרקע ואינם אלא אמצעי שמאפשר להניע סיפור ספק-אהבה יוצא דופן, מופנם ואנדרסטייטד כדרכם של הבריטים. שזורים בו מוטיבים הומניסטים, בסגנון כולנו-בני-אדם-אפילו-אלה-שהיו-בוורמאכט-וראו-כל-מיני-זוועות. בכוונת מכוון מיקם שירס את הכיבוש בשנת 44', כך שכל הגיבורים כבר חוו את זוועות המלחמה מזה כמה שנים, מה שהופך אותם למנוסים ומעניינים יותר, שלא לאמר אמינים יותר, מאחר ומדובר בגיבורים צעירים למדי ברובם.ההתפתחות המרתקת בעלילה היא האופן שבו מקבלים הגרמנים והוולשיות האחד את השני לאט לאט, לא כבוגדים ומשתפות פעולה, אלא כבני אדם שחולקים נוף וגורל מקרי.
באותו ערב בניו יורק שאלתי את שירס שאלה טכנית, למה לא בחר בדרך הפשוטה יותר: לתת להיטלר לנצח כבר את "הקרב על בריטניה", ארבע שנים קודם לכן. כלל ידוע הוא שהיסטוריה אלטרנטיבית היא במיטבה כאשר הכותב משנה רק מינימום של רגעים מכריעים, ומשאיר את כל השאר אותו דבר. כעת אני מבין את מה שהוא ניסה להסביר לי ולא כל כך הצליח: שהמלחמה אז עוד לא התגלגלה מספיק בשביל להחדיר את עצמה לנשמה של כל הנפשות הפועלות ברומן, באופן שיגרום להם להתייחס אלו לאלה בשוויון הנפש העייף שמתגבש ביניהם עם הזמן, על אף הקונפליקט הפנימי והשנאה האצורה בהם. את הניואנס הספרותי הזה נדמה לי שלא הרבה סופרים היו מצליחים להבין אינסטינקטיבית בספר הראשון שלהם, כפי ששירס הצליח.
מה עוד? אה כן, העלילה מבוססת בחלקה על תוכניות אמיתיות שהיו בבריטניה בימים ההם, למקרה של פלישה גרמנית מוצלחת, שנועדו לאמן ולצייד אזרחים שימשיכו לזנב בגרמנים ולהעסיק אותם בגרילה, אם וכאשר ייכבשו בתיהם. הדרישה מאותם אנשים, אזרחים ולא אנשי צבא, שיעזבו הכל, ירדו למחתרת ויילחמו בקרב אבוד שסופו הבלתי נמנע הוא מותם ופעולות נקם כנגד משפחותיהם, היא שתפשה את ליבו של שירס, כפי שהוא כותב באחרית דבר לספר. משהו בו הרגיש שיש פה סיפור לספר. הוא צדק.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
