נימוקים של צורה ותוכן

הרבה דובר לאחרונה בישראל (ובמידה רבה של צדק, אם כי באיחור אופנתי של עשור או שניים) על תהילת העולם של וורן באפט, משקיע-על מאומהה, רץ למרחקים ארוכים ומענטש אמיתי, שגם הודיע זה לא מכבר על תרומה של אי אילו עשרות מיליארדים מהונו לצדקה.  נדמה לי שאפילו ראיתי ידיעה בשער האחורי של "מעריב" על החתונה שלו בשבוע שעבר. שיהיה במזל טוב, באמת; רק נחת.

הרבה פחות מוכר לישראלי הממוצע - אם כי לא פחות ממולח, לא פחות שנון ורק קצת פחות עשיר מבאפט - הוא 'מלך האג"ח' ביל גרוס. שוק אגרות החוב ושאר המכשירים הפיננסיים הסולידיים נתפס על ידי רבים כלא סקסי ולא מעניין, לעומת שוק המניות. גרוס מנהל (דרך קרן הנאמנות PTTRX, אחת הגדולות בעולם ומהוותיקות והעקביות שבהן) יותר כסף מבאפט, אבל הוא עושה זאת באלמוניות יחסית. בעוד שעבור המקצוענים בתחום ושאר מתעניינים ביל גרוס הוא אגדה בחייו, הרי שהסיכויים שתופיע בעמודי החדשות של "מעריב" ידיעה על חייו האישיים אינם גבוהים.

למי שבכל זאת מוצא לנכון לעקוב אחריו, גרוס מספק, מדי חודש בחודשו, מכתב פומבי קצר תחת הכותרת: "Investment Outlook". המסמכים שהוא מוציא תחת ידו (זה האחרון, למשל) כוללים תחזית כלכלית טופ-דאון, שאמורה להתוות בקווים כלליים את הטרנדים המקרו כלכליים המשמעותיים שגרוס מזהה, הצפויים להשפיע בשנים הקרובות על כלכלת ארצות הברית והעולם בכלל, ועל שוקי האג"ח והמניות בפרט. המסקנה הסופית, הפסימית משהו, היא כמעט תמיד שהמניות הולכות להסריח את הבורסה עד השמיים. אבל גם בשוק הסולידי הוא לא מתבייש לחזות נפילות.

אחת מהנקודות המעניינות שעולות מדי פעם ברשימותיו היא דעתו הפוליטית. גרוס הוא רפובליקני בכל רמ"ח איבריו, אבל הוא גם איש עם תאי מוח בין האזניים וכלכלן במשקל כבד. ב-2003 הוא היה אחד מהמעטים שהתנגדו למלחמה בעיראק. הוא התנגד לה ממניעים פיסקליים, אבל גם מטעמי הגיון פשוט של "מה יש לנו לחפש שם." בתקופה ההיא אנשים כמו ג'ון קרי ואחרים שרו במקהלה את תמיכתם בבוש. בניגוד להם גרוס ראה כבר אז שהמלך הוא עירום.

גם היום יש לו מה לומר על בוש, בהקשר כלכלי אחר: החקיקה שמנסים בוש וחבריו להעביר, כנגד הגירה לא חוקית, היא סוג של טמטום אובדני (מילים שלי - גרוס מתנסח בצורה הרבה פחות מתעמתת, אם כי לא פחות מפורשת) משום שאמריקה המזדקנת הולכת להזדקק לכל הידיים העובדות ולכל הצעירים שהיא יכולה לקבל, אם היא מתכוונת לממן את הפנסיה של כל הבייבי בומרים. הגרעונות של בוש וקיצוצי המסים על העשירים שהוא חוקק רק מחריפים את המצב. בעוד כמה שנים פשוט לא יהיה לפנסיונרים ממה לחיות ואז הם ימכרו את הבתים שלהם, את המניות שלהם ואת האג"חים שלהם גם. מי שיקנה אותם יעשה זאת במחירים נמוכים בהרבה.

אני לא בטוח שהתחזית השחורה הזו תתגשם (מה גם שגרוס, כמו כל משקיע סולידי, "מדבר מהפוזיציה" כשהוא חוזה מיתון),  אבל אי אפשר להכחיש את ההגיון המקרו-כלכלי בבסיסה; אי אפשר שלא להעריך את החדות והבהירות של האנליזה של גרוס. יותר מכל אי אפשר שלא לחייך לנוכח המשפט הקצר שבו הוא פוטר את דאבליו וזורק אותו לפח האשפה של ההיסטוריה:

".The W presidency will go down in the ashes of history for more than just Iraq"

הגרף הזה מראה את ביצועיו מעוררי הרחמים של הדאו ג'ונס בכבודו ובעצמו, לאורך חמשת הימים האחרונים. אפשר להבין למה מדד המניות הלבנוני צנח בעשרה אחוזים ביום שכיבינו להם את החשמל. אפשר להבין למה הבורסה בתל אביב הגיבה בירידות שערים חדות. הבורסה ביפן נפלה, אולי בגלל שצפון קוראה עושה שרירים. אבל מה בכל השלולית הגאופוליטית הזו גרם לדאו ג'ונס לעשות דיאטה כה פתאומית של חמש מאות נקודות?

המפולות המתוזמנות האלה בכל רחבי העולם הזכירו לי דימוי עגום מבית מדרשו של לינדון ג'ונסון. הטקסאני החכם תאר בזכרונותיו באופן הבא, כיצד הרגיש לנוכח כדור השלג המתגלגל של המעורבות האמריקנית בוויטנאם: "אני מרגיש כמו טרמפיסט בכביש מהיר בטקסס באמצע סופת גשמים: לא יכול לברוח; לא יכול להתחבא; לא יכול לגרום לזה להפסיק."

העובדה היא שבאמת אין איפה להתחבא. מי שפיזר את השקעותיו בעולם, בין אם בשווקים מתעוררים ובין אם באלו שכבר ערים כמה מאות שנים, מוצא עצמו עכשיו בעיקר תוהה לאן התפזר לו הכסף ולמה השווקים הלכו שוב לישון. המשקיע הסולידי שקנה אגרות חוב של ממשלת ישראל יושב אף הוא על הפסדים נאים, אם גם לא קיצוניים באותה מידה. תארו לכם את המסכן שהשקיע כמה לירות לבנוניות בבורסה של ביירות.

הלקח מהסיפור הזה הוא שצריך להיות דפנסיבי, ציני ומתוחכם. צריך להחזיק סחורות (נפט, מישהו?), צריך להתפזר על פני מטבעות, אפיקי השקעה ומח"מים. צריך גם לדעת לשבת בצד ולא לנסות לתפוס סכינים נופלים לפני שתבוא רגיעה.

ואם אתה כבר יודע שתצטרך לתפוס טרמפים בכביש המהיר בטקסס - אולי כדאי  שתביא מטרייה.