|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שעתו של ג'רלד פורד
א
"[בן עזאי] היה אומר: אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". (אבות ד' משנה ג')
ב
ב-1974 התמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית מרצה צעיר למשפטים, ביל קלינטון שמו, על אחד המושבים של מולדתו ארקנסו בקונגרס האמריקאי. מולו התייצב חבר הקונגרס המכהן, ג'ון פול המרשמידט הרפובליקני. קלינטון הצעיר פיגר בסקרים וניהל קמפיין נמרץ. הוא ניצל היטב את מה שהיה הנושא החם ביותר של התקופה: החנינה הגורפת והשנויה במחלוקת שהעניק הנשיא ג'רלד פורד, שמת השבוע בגיל 93, לקודמו בתפקיד ריצ'רד ניקסון, על פשעיו הרבים בימי מגוריו בבית הלבן, הידועים קולקטיבית כ"פרשת ווטרגייט". אבל כל הלהט הצדקני שגייס קלינטון לא הספיק, כך מסתבר: הוא הפסיד את הקמפיין ההוא לקונגרס, אף שהדמוקרטים זכו בשנת הבחירות ההיא כמעט בכל משרה פוליטית שעמדה לבחירה. לוושינגטון הוא עתיד היה להגיע רק שמונה עשרה שנים לאחר מכן, כדי לשמש בתפקיד אחר לגמרי.
ג
כדי לדעת היסטוריה אין די בשינון עובדות: מי ניצח את מי מתי, באיזה הפרש ולתפארתה של איזו גבירה. נדרשת גם מידה של התבוננות במהלכיה, בסיבות שעמדו מאחורי כל התרחשות. ההחלטה הבלתי צפויה, המאוד לא פופולרית והלחלוטין לא אנוכית של פורד לחון את ניקסון, היא אחת מאותן התרחשויות. אותם אנשים שדרכם להאמין בתאוריות קונספירציה טענו בתוקף שפורד וניקסון רקחו ביניהם איזה דיל, מעין בראון חברון וושינגטוני שכזה. אבל האמת הפוכה לחלוטין. פורד מונה לסגן נשיא מלכתחילה עם התפטרותו של אגניו – על חשבון מועמדים מתבקשים יותר כרייגן או רוקפלר – משום שהיושרה שלו הייתה ללא דופי. ניקסון כתב בזכרונותיו על הבחירה בפורד, שמבין כל המועמדים פורד היה המקובל ביותר על הקונגרס ומי שיזכה לאישור המהיר והקל ביותר. הסיבה שפורד היה המקובל ביותר על הקונגרס הייתה שאף אחד, משני צידי המעבר, לא האמין שיכול אי פעם לדבוק בו רבב.
כל זה היה הרבה לפני שמישהו, אולי פרט לוודוורד וברנסטין, העלה על דעתו שענייני ווטרגייט יתגלגלו עד כדי התפטרותו של ניקסון. האירוניה היא, שאם ניקסון היה חושב לרגע שהוא יצטרך לעשות איזה דיל שכזה, הוא היה כמובן בוחר מישהו אחר לגמרי, מקובל פחות על הדמוקרטים בקונגרס, אבל נגיש יותר לעניינים מלוכלכים שכאלה.
ג'רלד פורד זכה להקרא בהיסטוריה בכמה כינויים לא מחמיאים, אם גם לא ממש מעליבים, כגון: "הנשיא המקרי" או "הנשיא שלא נבחר" (באנגלית זה נשמע פריך יותר). אבל אי אפשר שלא להשתאות לנוכח המעשה האמיץ האחד הזה, חנינת ניקסון, שיש אומרים שעלה לו בבחירות של 1976. השיטה האמריקאית מותקפת לעתים על מוזרויותיה השונות (ראו למשל התקפתו המנוסחת היטב של בר אוריין אחד על האופן המוזר שבו מוחלפים סנאטורים שאינם יכולים להשלים את כהונתם), אבל במקרה הזה אין להכחיש שהיא פשוט עבדה, כפי שפורד עצמו ציין בסיפוק בנאומו הראשון לאומה. היא נתנה את המושכות בידיו של האדם האחד שהיה בכוחו לעשות את הדבר הנכון. במונחיו של בן עזאי ג'רלד פורד היה האדם, וזו היתה שעתו. ויש קונה עולמו בשעה אחת.
ד
חנינת ניקסון הייתה, כאמור, אקט לא פופולרי בזמן אמת, אבל רבים מאלה שגינו אותה אז, חלקם בשפה קשה מאוד, השתכנעו ברבות השנים שפורד צדק. אחד מהם, אותו ביל קלינטון שנזכר לעיל, כתב בזכרונותיו, כשלושה עשורים לאחר המעשה ועם קצת יותר פרספקטיבה:
"Over the years, I changed my mind about the Nixon pardon. I came to see that the country needed to move on, and I believe President Ford did the right, though unpopular, thing, and I said so when we were together in 2000 to celebrate the two hundredth anniversary of the White House. "
| |
בשער
מערכת נשצ"ת מרכינה ראש ומורידה את הדגל לחצי התורן, לאות אבל, עם הוודע מותו בטרם עת של הפזמונאי, הפובליציסט ואוהד הכדורגל (בכלל לא בטוח שבסדר הזה) - עלי מוהר.
קשה לתאר במלים מה היה עלי מוהר עבור אוהדי הכדורגל מהסוג שאינו תואם את התדמית המקובלת, של חוליגן בעל שלושה תאי מח; את הלגיטימציה שהוא נתן בעצם קיומו למי שנהנה מהמשחק הזה וגם, במה שנראית כסתירה ברורה, מעריך את ברסאנס, למשל. או את יוסי בנאי. או את ז'ורז' סימנון.
מסביב לשולחן המערכת ישבו להם פולמוסאי, קולמוסאי, בר פלוגתא ואחרים, נענעו בראשם כלא מאמינים והגיעו להחלטה: השבת הזו, נהיה כולנו אוהדי מנצ'סטר-הפועל, נצייר בראשנו את דמויותיהם של דניס לאו ושייע פייגנבאום בשיא כוחם, כפי שמוהר ידע להעלותן על הכתב מזכרונו. את כל זאת נעשה, כמובן, לא לפני שנפנה ל-
תחזית:
שבת, בלומפילד, הפועל תל אביב נגד מכבי פתח תקווה - נפרק אותם!
שבת, אצטדיון הריברסייד, מידלסבורו נגד מנצ'סטר יונייטד - נפרק אותם!
כי התחזית, וגם הפירוק, חייבים להמשיך. הלא גדולים הם מגופו הגשמי של כל אדם - עדין, רהוט ומקסים ככל שהיה.
| |
אנדריי
היה לי מאמן שחייה פעם, רוסי גדול כחבית בשם אנדריי, שלבטח היה אחד מהאנשים הכי מפחידים למראה שאי פעם הכרתי. בניגוד מובהק למראהו, באופיו הוא היה מין דובי-חיבוקי חביב שכזה – איש בלתי מזיק בעליל, שיכול היה אולי, בסיטואציה קיצונית מאוד, לפגוע בקצה כנפו של זבוב. גם אז, קשה לי להעלות בדעתי איזה בנזונה מרושע של זבוב היה צריך להתעופף לידו, כדי להביא אותו לידי כך.
הוא היה מאמן קבוצות ילדים, בגילאים שבין שמונה עד ארבע-עשרה בערך, בבריכה עלובה למדי שהקצתה לו, בדוחק, שני מסלולים מסכנים, שגם עליהם היה צריך להלחם עם כל מיני זקנות שראו בדמי המנוי שלהן (שבין כה וכה סובסדו בנדיבות על ידי שלושה אגפים לפחות של עיריית פתח תקווה), שטר בעלות המקנה להן את הזכות לפרוש את גפיהן לכל עבר. בין ספינות הקרב האלה שייטנו אנו הילדים, מנסים בכל כוחנו לקלוט את רזי ארבעת סגנונות השחייה, לא כל כך משום שחלמנו להיות פופוב כשנהיה גדולים, אלא יותר כדי לזכות באיזו מילה של שבח מפיו של אנדריי. מי שמילה כזו הופנתה לעברו, היה זוקף את גבו כאילו זכה במדליית זהב אולימפית; כל השאר היו מביטים עליו בקנאה ומכבדים אותו בזינוק ראשון.
להיות מורה, כך אמרה לי פעם מישהי חכמה, זה 10% לדעת את התחום שאותו אתה מנסה להורות, ו-90% לדעת לעבוד עם ילדים. אנדריי ידע לעבוד עם ילדים, ברמה שאפילו אז יכולנו לקלוט, גם אם לא לבטא במילים. אף אחד מאיתנו לא יצא ולא יכול היה לצאת שחיין ראוי לשמו. בתחרויות שהיינו משתתפים בהן מעת לעת, הייתה נבחרת המועדון שלנו נשרכת מאחור וסוגרת את הטבלה בגאון. בשלב מסויים החליט מי שהחליט, שאולי עדיף לחסוך מנשמותינו הצעירות את כאב התבוסות, ומאז לא נשלחנו להתחרות עוד. קיצורו של דבר, ספורטאים גדולים לא היינו וגם לא רצינו להיות. לא בשביל זה באנו.
הנה הזכרון המצחיק והנעים ביותר שלי מאנדריי: איפשהו בשנות העשרה המוקדמות שלנו, החלו כמה מבנות הקבוצה לצמח את חזיהן. מאחר וגוף שטוח עובר במים טוב יותר מגוף עם בליטות קדמיות שומניות, הרי שלגופן המתפתח של ילדות אלה לא היה השפעה חיובית ביותר על זמניהן בבריכה. (תחשבו על זה טוב: אי פעם ראיתם על במת המנצחים האולימפית שחיינית דדנית?). בצר להן פנו הנערות לאנדריי, בוכיות, בטענה ש"זה לא פייר" שרק להן זה קורה, ובתלונות ונאצות כהנה וכהנה כנגד גופן.
או אז צחק אנדריי בקול גדול, כאילו סיפרו לו את הבדיחה הטובה ביותר ששמע מימיו, פטר אותן בהינף ידו והודיע להן בקול רועם שהן "לא יודעות על מה הן מדברות" ושעוד שנה-שנתיים הן תהיינה מרוצות "עד הגג" (ביטוי שהיה אהוב עליו במיוחד; הכל אצלו היה עד הגג, אם לא מעליו) ושכל הבנות האחרות ימותו מקנאה.
זה לקח עוד כמה שנים עד שהן הבינו למה הוא התכוון, ואיזה יתרונות נושאים בחובם הנכסים האלה, שכל כך הפריעו להן לשחות. אבל כבר אז, הביטחון שבו הוא הבטיח להן שבסוף הכל יבוא על מקומו בשלום, די היה בו כדי שיתרצו.
על מצבתו של האיש היקר הזה, שמת השבוע בפתאומיות, אפשר היה אולי לכתוב: "הוא שכנע נערות מתבגרות ששדיים גדולים זה טוב". אבל זה מסוג המשפטים שאנשים רעים עלולים לפרש לא נכון. במקום זה אפשר אולי לכתוב "פה קבור איש שידע לעבוד עם ילדים." מי שיתעקש לצחקק גם לנוכח הניסוח הזה, לא הכיר את אנדריי.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
