|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
"קריסה" מאת ג'ארד דיימונד
 בדרך כלל איני נוהג להעלות כאן על הכתב את התרשמותי מספר לפני שסיימתי לקרוא אותו. הפעם חורג אני מכלל בסיסי זה, משום שיש בעולם סוג של יופי נדיר, עוצר נשימה, שכל הרואה אותו מחויב, מעצם היותו אדם, להצביע עליו מייד כשרואהו ולקרוא בקול גדול לכל מכריו להתבונן בו. יופי כזה מצאתי ב"קריסה" (Collapse) שכתב ג'ארד דיימונד ב-2005.
דיימונד בעל המראה האֵלְפי משהו, הוא לעניות דעתי הכותב הטוב ביותר של מדע פופולרי מבין החיים היום, בהפרש ניכר. בניגוד לרוב כותבי הפרוזה המוכשרים, הוא בעל מח חד, סקרן ומדען בעל שיעור קומה; בניגוד גמור לרוב המדענים שכותבים לציבור הרחב, הוא אשכרה יודע לכתוב. הפרוזה שלו קולחת, מדויקת ונטולת אינטלקטואליזם מזויף, הנפוץ כל כך בז'אנר. הוא כותב כמי שרוצה לשתף את הקוראים בחוויה נפלאה ולא כמי שמבקש לחנך או לשכנע. ניכר שאין בו צורך פנימי להראות לעולם כמה הוא חכם, מן הסתם משום שברק ובינה כשלו ניכרים גם בלי מאמץ מיוחד. הטיעונים שלו פשוטים, בנויים לתלפיות וחסרי יומרה להוכיח יותר משביכולתם. מעל לכל יש בכתיבתו של דיימונד מאפיין אחד, נדיר כל כך בספרות עיונית בת זמננו: הוא מעניין. אפילו מאוד.
הספר הוא מעין המשך ל"רובים, חידקים ופלדה" עטור הפרסים, שגם תורגם לעברית. תכליתו לעסוק בהיסטוריה במובנה הרחב ביותר: מדוע נידונו עמים אחדים להצלחה ואחרים לכשלון? אך בעוד שהדגש ב"רובים" היה על גורמים גאוגרפיים ואחרים שגרמו לאירופה לנצח ולתרבויות אחרות להפסיד, ב"קריסה" הדגש הוא על גורמים סביבתיים וכיצד תרמה נטייתם של בני אדם לחרב את סביבתם לאבדון במספר מקרים. דיימונד משתדל לענות תשובות מלאות לשאלות שהוא מעלה לגבי מספר ציוויליזציות, כגון המתיישבים הפולינזים באי הפסחא, או חבריו החוואים במונטנה של זמננו. כדי לענות, הוא נעזר ברקע היחודי שלו, כמי שעסק בביולוגיה אבולוציונית, אורניתולוגיה, גאוגרפיה והיסטוריה, ואף העביר שנים רבות מחייו בקרב עמים ילידים, כגון אלה שבגינאה החדשה.
יש מאחורי הספר אג'נדה מסוימת, "ירוקה" אך לא מאוסה כזו של אל גור, למשל; נסיון לגרום לנו כאזרחים וכמקבלי החלטות לחשוב על ההשלכות הסביבתיות של מעשינו, ועל התמונה הגדולה, ארוכת הטווח של אסטרטגית ההשרדות שלנו כמין על כוכבנו הכחול. אבל ההבדל בין דיימונד ל"ירוקים" כגון אלה שכתבתי בגנותם בעבר, הוא שאצל דיימונד נקודת המוצא היא הומניסטית-פרגמטית. רצונו להיטיב עם בני האדם קודם כל, ורק אחר כך עם מינים אחרים, כשזה אפשרי וכלכלי. אין לו את אותה פוזה מעוררת רחמים של אנטי-גלובליזציה, והוא עובד ועבד עם תאגידים גדולים בנסיון לישב את התועלת הכלכלית שבכרייה וחטיבת עצים, למשל, עם הצורך לשמר משאבים כיערות גשם ומים נקיים. מעל לכל כוחו בכך שהוא רואה את התמונה הגדולה של התועלת הכוללת למין האנושי, עכשיו ובעתיד, שגלומה במשאבים, בפיתוח, בצמיחה ובשימור; וגם בכך שהוא מודע לכך שאנחנו עוד לא יודעים הכל על מה ההשלכות של הפיתוח האנושי - ושבמקום שאיננו יודעים, התשובה הירוקה האוטומטית של להפסיק את הפיתוח מייד ולחלוטין, היא לא רק לא מעשית, אלא גם לא כדאית בסופו של דבר.
אחרת, אחרי הכל, היינו עדיין כולנו צדים ומלקטים בערבות אפריקה. וככל הידוע לי לא היה שם חיבור מהיר לאינטרנט.
לקטע המלא...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
