נימוקים של צורה ותוכן

גראוצ'ו מרקס, זכר צדיק לברכה, אמר פעם שהוא לא רוצה להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוהו. נזכרתי בהלצה הזו, האהובה עלי מאוד, בבואי לקרוא את הספר "התנגדות" (Resistance), רומן הבכורה של  הסופר הוולשי הצעיר אוון שירס (Owen Sheers). מה הקשר בין מרקס לשירס? ובכן, מעשה שהיה כך היה: לפני מספר שבועות הזדמן לי לפגוש את הסופר בערב קריאה של ספרות ושירה וולשית בניו יורק העיר. באותו ערב ביטניקי נכחו, בהערכה גסה, קצת יותר ממנין אנשים. לאחר שקרא מה שקרא, נאות הסופר הצעיר והנאה להתפנות ממאציו הניכרים להתחיל אם אחת מהנוכחות, כדי לשוחח עמי במשך מספר דקות על הנחות היסוד והעלילה של הספר ממנו קרא, שסקרן אותי. מה שאמר עניין אותי מספיק כדי לקנות את הספר, אפילו שהחנות היתה יקרנית וקצת יומרנית לטעמי. אלא שאז מצאתי את עצמי מהרהר בחשש במילכוד 22 דומה מאוד לזה של גראוצ'ו מרקס: האם אני בטוח שאני רוצה לקרוא ספר של סופר שמוכן לכלות את זמנו בסמול-טוק עם אנשים כמוני?

התשובה, כך מסתבר, היא חיובית. התנגדות הוא היסטוריה אלטרנטיבית מלבבת, ובה מסופר על יושביו של עמק נידח בוויילס והקורות אותם בשנים 1944-1945, תחת הכיבוש הנאצי. שירס מצייר תמונה שבה הגרמנים מצליחים איכשהו לסדר את סטלין ולבלום את הפלישה לנורמנדי. את כל הכוחות שמתפנים הם מטילים על אלביון ומצליחים לכבוש אותה. הגיבורים של הרומן הם כמה חיילים גרמנים שנשלחים כפטרול לאותו עמק מסיבות שמתבררות לאיטן, וחבורת נשות החווה שהן מוצאים שם, לבדן. סיפור הרקע הוא שהגברים החקלאים, שנשארו מאחור ולא גויסו לצבא בגלל שהיו מבוגרים מדי, או לא בריאים, או סתם משתמטים, יורדים למחתרת בן לילה, לנלחם בכובש הזר, ומשאירים את נשותיהם לגורלן.

מה שיפה בספר הוא שהאלמנטים הספקולטיבים בו משמשים לא יותר מרקע ואינם אלא אמצעי שמאפשר להניע סיפור ספק-אהבה יוצא דופן, מופנם ואנדרסטייטד כדרכם של הבריטים. שזורים בו מוטיבים הומניסטים, בסגנון כולנו-בני-אדם-אפילו-אלה-שהיו-בוורמאכט-וראו-כל-מיני-זוועות. בכוונת מכוון מיקם שירס את הכיבוש בשנת 44', כך שכל הגיבורים כבר חוו את זוועות המלחמה מזה כמה שנים, מה שהופך אותם למנוסים ומעניינים יותר, שלא לאמר אמינים יותר, מאחר ומדובר בגיבורים צעירים למדי ברובם.ההתפתחות המרתקת בעלילה היא האופן שבו מקבלים הגרמנים והוולשיות האחד את השני לאט לאט, לא כבוגדים ומשתפות פעולה, אלא כבני אדם שחולקים נוף וגורל מקרי.

 באותו ערב בניו יורק שאלתי את שירס שאלה טכנית, למה לא בחר בדרך הפשוטה יותר: לתת להיטלר לנצח כבר את "הקרב על בריטניה", ארבע שנים קודם לכן. כלל ידוע הוא שהיסטוריה אלטרנטיבית היא במיטבה כאשר הכותב משנה רק מינימום של רגעים מכריעים, ומשאיר את כל השאר אותו דבר. כעת אני מבין את מה שהוא ניסה להסביר לי ולא כל כך הצליח: שהמלחמה אז עוד לא התגלגלה מספיק בשביל להחדיר את עצמה לנשמה של כל הנפשות הפועלות ברומן, באופן שיגרום להם להתייחס אלו לאלה בשוויון הנפש העייף שמתגבש ביניהם עם הזמן, על אף הקונפליקט הפנימי והשנאה האצורה בהם. את הניואנס הספרותי הזה נדמה לי שלא הרבה סופרים היו מצליחים להבין אינסטינקטיבית בספר הראשון שלהם, כפי ששירס הצליח.

מה עוד? אה כן, העלילה מבוססת בחלקה על תוכניות אמיתיות שהיו בבריטניה בימים ההם, למקרה של פלישה גרמנית מוצלחת, שנועדו לאמן ולצייד אזרחים שימשיכו לזנב בגרמנים ולהעסיק אותם בגרילה, אם וכאשר ייכבשו בתיהם. הדרישה מאותם אנשים, אזרחים ולא אנשי צבא, שיעזבו הכל, ירדו למחתרת ויילחמו בקרב אבוד שסופו הבלתי נמנע הוא מותם ופעולות נקם כנגד משפחותיהם, היא שתפשה את ליבו של שירס, כפי שהוא כותב באחרית דבר לספר. משהו בו הרגיש שיש פה סיפור לספר. הוא צדק.

א

אמש הייתי אאוט און דה טאון בניו יורק העיר, בערב הקראת שירה שנערך במסגרת "שבוע ויילס" בניו יורק, מעין קיבוץ כזה של אמנים וולשים למטרות ספק תרבותיות ספק מסחריות (וללא ספק שניהן גם יחד). בחצי הדרך נחה עלי המחשבה פתאום, שבויילס מן הסתם לא עורכים אף פעם "שבוע ניו יורק". או שמא יש לאמר: בכל שאר העולם עושה לנו האמריקניזציה את כל שבוע, כמעט, לשבוע ניו יורק.

יודעים לכתוב, אגב הוולשים. וגם לשתות ולנגוח ולבעוט, במידת מה - אבל זה כבר סיפור אחר.

ב

בצהריים שקדמו לאותו ערב מדובר בכרך, הייתי בין צופיה של הצגה מעולה בברודווי ("המצאת פארנסוורת" מאת ארון סורקין ובכיכובו של הנק עזריה הנהדר - ותודה למי שחשבה על הרעיון). ההצגה היומית נערכה בשעה שתיים, כפי שנהוג בכל יום רביעי ושבת. עד כאן טוב ויפה, אלא שבבוקר אותו יום ביקרתי במשכנה של החברה להיסטוריה של ניו יורק העיר וראיתי שם כרזה מעניינת, פרסומת של קרקס משנת 1906, המזמינה את ההמונים לבוא לראות את מוקיוני הקרקס המשובחים, בכל ימות השבוע בשעה מסוימת בלילה, ובימי רביעי ושבת בשתיים וחצי בצהריים.

כשהפנמתי את הכרזה עמדתי המום במקומי כמו עץ נטוע לכמה דקות. 100 שנה ועוד קצת חלפו, וכל מה שהשתנה בהרגליה של מעצמת העל (שבראשית מרווח הזמן המדובר עוד לא היתה כזו, ובסופה דומה שהיא כבר מאבדת את הסטטוס לסינים), הוא שה-"מטינה" זז לו ב-30 דקות. חוץ מוראיציה קטנה זו, דומה שהכל נשאר אותו דבר. לא מדהים?

ג

את היום שמסתיים כעת עשיתי צפונה מכאן, באחוזתו של הנשיא פרנקלין דלנו רוזבלט מנוחתו עדן (ותודה למי שסיפק את החברה והתחבורה, אם גם העיר כמה הערות עוקצניות). מעבר למחשבות הרגילות על כך שרוזבלט הביס את היטלר ושינה את הכל, ושכל מה שקיים כמעט בספר החוקים של אמריקה (מלבד לו"ז הצהריים של ברודוויי, מסתבר) חתום בשמו, ניכרו בעיקר הדברים הבאים: שלפד"ר היה טעם מעולה בעיצוב פנימי ואגו בגודל של כוכב הלכת צדק, קודם כל. אבל גם משהו אחר היה לו כנראה, משום שעם נוף מדהים כמו זה שנשקף מחלון חדר השינה שלו, שום בנאדם שסדר העדיפויות שלו בחיים מיושר כמו שצריך לא היה בכלל יוצא מהבית, שלא לדבר על נוסע לוושינגטון ורץ לנשיאות, ועוד ארבע פעמים, ועד המוות פשוטו כמשמעו.

מה מניע את האנשים האלה לנסות לשנות את עולמם-עולמנו, אם לא תאוות כח בלתי נשלטת? אני משוכנע שלא בזו, לפחות לא בה לבדה, מדובר. יש משהו אחר, שמביט אלינו מהעיניים היפות של פד"ר ואין בכוחי לפצחו. אולי כשאגדל אבין?

ד

ולסיום סיפור פיקנטי, שסיפר לי הנק עזריה (לי אישית, ולא לאף אחד מהצופים האחרים, כמובן):

פיט קונרד, האיש השלישי על הירח, אמר, כך לפי הסיפור, את המילים הסתומות הבאות כשהלך על לונה: "בהצלחה למר פיצהיו!". כשחזר לקרקע הסביר שבילדותו היה גר בשכנות לזוג בשם פיצהיו. פעם אחת שמע אותם רבים, ואת הגברת פיצהיו אומרת לבעלה המתוסכל: "מין אוראלי?! אתה תקבל מין אוראלי כשהילד של השכנים ילך על הירח!!".

האגדה האורבנית הזו מסופרת בכל מיני גרסאות ובדרך כלל מיוחסת לניל ארמסטרונג (מה שווה הסיפור כשזה רק האיש השלישי על הירח ולא הראשון?! ומי באמת היה הסגן של בר כוכבא?). חיפוש זריז באינטרנט גילה לי שמקורה ככל הנראה בבדיחה של באדי האקט. אבל למי אכפת מכל הדייקנות הזו. סיפור כל כך מלבב פשוט חייב להיות נכון, לא? ביקום שיש בו איזשהו חוש של אסתטיקה...