נדב שהיה בארה"ב

בוקר טוב לכולם!

לפני עשר שנים, בשניים בספטמבר 2001, נכנסו כמה משוכני האוהלים בתל אביב ליומם הראשון בכיתה י"ב. רוב התלמידים של אותה שכבה, כמו כל שכבת י"ב, לא ידעו שעבדו עליהם בעיניים במשך אחת עשרה שנים (תשעה ימים לאחר מכן, בין לאדן הצליח לעבוד על כולם). הם חשבו כמו כולם שאם הם יקבלו 85 ולא 95 במתמטיקה השמיים יפלו. הם חשבו שציון נכשל בספרות יהפוך אותם למצורעים וינדה אותם מהחברה. כמו כולם, הם היו בטוחים שתעודת הבגרות שהם עומדים לקבל כעבור שנה שווה משהו.

שנה לאחר מכן הם התגייסו, וגילו שכל מה שהם למדו במשך שתיים עשרה שנים לא הכין אותם לטמטום וחוסר היעילות שבצבא. בני המזל בינהם (יותר נכון בנות המזל) הצליחו לצאת משם כעבור שנתיים, וחסרי המזל בעלי כרומוזום Y המשיכו לשנה שלישית. קצת לפני השחרור, כשהם התחילו להתעניין בלימודים גבוהים, הם גילו שלמרות החרישה האינסופית שלהם ומיליון היחידות במדעי הדשא (ואל תגידו לי שבגרות בבישול זו בגרות רצינית), שום אוניברסיטה לא תקבל אותם בלי פסיכומטרי.

הם חרשו לפסיכומטרי כמו שהם לא חרשו מימהם. למדו מה זה איצטגנין ושלחופה, שיננו את הריבועים של 1 עד 20 וקראו מילונים וספרים באנגלית יותר משקראו במשך יותר מעשרים שנות חייהם. הם ניגשו למבחן פעם, פעמיים, שלוש או יותר ובסופו של דבר הצליחו להשיג את הציון המיוחל שיכניס אותם לפקולטה שהם רצו.

באוקטובר לאחר מכן הם התייצבו בשערי האוניברסיטה (או המכללה) ובמשך שלוש או ארבע שנים למדו על נושא מסויים, שעניין אותם יותר או פחות, ולבסוף, בטקס מרגש, קיבלו תעודה שאומרת שהם בעלי תואר. ואז, כשהם בשיא האופוריה, הם גילו את האמת המרה: התואר הזה לא שווה את הנייר שהוא מודפס עליו.

מכאן הכל רק התדרדר. הם גילו שמעסיקים דורשים תואר כמו שיש להם, אבל לכולם יש תארים. לכן הם נאלצו למצוא עבודה שלא מתאימה להשכלה שלהם (וזאת בהנחה, לא תמיד מוצדקת, שהם באמת רכשו השכלה אקדמית). לאחר שהם כן מצאו עבודה מתאימה הם גילו שהיא נמצאת במרכז, ששכר הדירה שם בשמיים והם לא מסוגלים לשאת בהוצאות. מכאן נשאר רק דבר הגיוני אחד לעשות: לעבור לגור באוהל ברחוב באמצע יולי.

המסלול הזה, תלמידים יקרים, הוא המסלול שאתם עוברים ברגע זה. מערכת החינוך הישראלית, הבייביסיטר היקר בעולם, לא מכינה אתכם לשום דבר. לא לאוניברסיטה, לא לעבודה ולא לחיים שאחרי. כמה תלמידים למדו בבית הספר על ביקוש והיצע? כמה יודעים באמת למה מחירי השכירות בתל אביב כל כך גבוהים? כמה תלמידים מתוך שני מיליון יודעים איך עובד כרטיס אשראי? כמה מבינים (ולא רק מצטטים מספרים) מה המשמעות של דמוקרטיה? כמה תלמידים יהודים יודעים לדבר ערבית כמו שהם יודעים לדבר אנגלית? כמה יודעים לכתוב חיבור כמו שצריך? הניחוש שלי: לא הרבה.

בתי הספר הם חממה אחת גדולה שלא השתנתה במשך מאות שנים. היא תמיד היתה מורה מול תלמידים שמרצה להם ומטיל עליהם כל מיני מטלות משונות. התלמידים לא נדרשים לטיפת חשיבה ויוצאים מבית הספר כשהם חסרי יכולת חשיבה, מלאים בפטריוטיות ארסית מכל הקצינים שמסתובבים שם ובלי שום הבנה בעולם הפיננסי שהם הולכים להיאבק בו כל חייהם.

הבעיה מחמירה באוניברסיטה, כשהתלמידים ההמומים נדרשים להכין עבודה לא מועתקת. הדרישה הזאת כמובן לא ברורה להם, והם מעתיקים על ימין ועל שמאל (כי לחשוב ולכתוב זה קשה מדי). אחת הדרכים להילחם בתופעה היא דרישה להרצאה עם שאלות מהקהל לאחר מכן. מי שלא הכין את העבודה, לא יהיה מוכן כמו מי שכתב אותה בעצמו. אבל הדרישה הזאת מעמיסה על המרצים, והם מעדיפים לקבל את המשכורת שלהם ולחלק תארים שלא עוזרים יותר מדי מחוץ לאקדמיה.

מה נדרש לעשות? לשנות את המערכת. להפוך אותה ליותר תחרותית ופחות שיוויונית (כי שיוויון הוא תמריץ שלילי מאוד חזק לשיפור). ללמד מכיתה א' חיבור, ערבית, כלכלה ושימוש נכון במחשבים (משימוש בסיסי בכיתות הנמוכות ועד תכנות ומחקר באמצעות האינטרנט בכיתות הגבוהות יותר) ולבחון אילו מקצועות אפשר להוציא ממסגרת שיעורי החובה, או לצמצם את היקפם. והכי חשוב - להחזיר את החשיבה לתעודת הבגרות.

כל הבגרויות כרגע (החשובות, לא הבגרויות בשח מט או חקלאות) לא דורשות חשיבה בכלל (גם המקצועות הריאליים). כדי לעבור בגרות ואפילו לקבל ציון טוב כל מה שצריך זה זיכרון טוב או חרישה מסיבית. אין שום צורך ביכולת ניתוח או הבנת הנקרא - רק זיכרון. אולי כדאי להפוך את הבגרויות לעבודות הגשה שצריך להרצות עליהן ולענות על שאלות (בכימיה היה לי פרוייקט כזה, ואני זוכר אותו מצויין עד עכשיו), ובאותה נשימה גם לצמצם את מספרן (להגיש מעל עשרים עבודות כאלה נשמע לי באמת קצת קשה). ברגע שהבגרויות יהיו שוות משהו יצומצם הצורך בפסיכומטרי (למרות שקשה לי להאמין שהאוניברסיטאות יוותרו על מכרה הזהב הזה) ומבחנים קשים (אך הוגנים) לתארים אקדמיים יהפכו את התואר למצרך מבוקש, לא נייר עם כמה חתימות. ומה עם מי שנכשל בלימודים ולא הצליח להשיג תואר? אני מקווה בשבילו שהוא הקשיב טוב בשיעורי הכלכלה.

ומה איתי? אחרי שתיים עשרה שנים במטחנה, החלטתי שבאוניברסיטה אני אלמד משהו שמעניין אותי (תודה לכל יועצי הלימודים, אבל רפואה והנדסה הם לא הכיוון שלי) ואמצא אחר כך עבודה לפי מידת העניין ולא רמת השכר (כי דאגתי לעצמי עוד לפני הצבא למשכורת). עוד 13 חודשים נותרו עד לחזרתי ללימודים. את הכיוון אני כבר אמצא עד אז.

לכל התלמידים שחוזרים היום לבייביסיטר - שיהיה לכם בהצלחה. תמיד תחשבו מחוץ לקופסה, נסו לגלות את שטיפת המוח (גדעון סער דאג שיהיו הרבה כאלה) ולהילחם בה לטובת כולם, למדו את עצמכם את מה שמעניין אתכם ואל תיתקעו על חומר הלימוד של משרד החינוך (לרוב הוא נורא משעמם). הכי חשוב - דאגו לעצמכם מבחינה כלכלית כבר עכשיו. הלימודים שלכם לא שווים יותר מדי והביטוח הלאומי הוא לא חבר שמשלם קצבאות, הוא גנב. האנשים היחידים שאתם יכולים לסמוך עליהם מהבחינה הזאת הם אתם עצמכם. אם לא תעשו את זה עכשיו, תמצאו את עצמכם עוד עשר שנים באוהל בתל אביב באמצע יולי.

בהצלחה לכולם!

יום טוב.

שלכם,

nadavs