נדב שהיה בארה"ב

לילה טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

אמנם זה קרה יום מוקדם מהצפוי, אבל חזרנו מסן פרנסיסקו. כולנו די עייפים אחרי הנסיעה הארוכה והמעצבנת, ואנחנו צריכים בקרוב ללכת לישון כי מחר צריך לקום מוקדם למטרה חשובה. אבל היה נחמד.

ביום שבת בבוקר קמנו מוקדם מדי (בחופש גם שמונה זה מוקדם מדי). התארגנו ליציאה, נכנסנו לאוטו ויצאנו לדרך. אחרי כארבעים דקות עצרנו בוול-מארט לפני מג'יק מאונטיין כדי לקנות צידנית קלקר (הצידנית שלנו נמצאת עכשיו באוקיינוס האטלנטי) והמשכנו, הפעם כדי להגיע. הנסיעה עצמה היתה מאוד מעניינת. הנוף השתנה כל הזמן. פעם היו גבעות בצד ימין ופעם בצד שמאל. מדי פעם גם קרה משהו מעניין, כמו מעבר נתיב או עיקול בכביש. הדבר הכי מעניין שהיה בדרך היתה חווה ענקית מלאה באלפי פרות. אחרי נסיעה משעממת לחלוטין, הגענו לגשר הארוך של העיר, גשר המפרץ. חיכינו בתור חצי שעה, שילמנו שלושה דולר ונכנסנו לסן פרנסיסקו. אחרי שירדנו מהכביש המהיר לפי ההוראות של יאהו, עשינו מה שאנחנו הכי טובים בו, הלכנו לאיבוד. העיר בנוייה באופן מאוד מבלבל והרמזורים בה כמעט בלתי נראים. לא פעם אבא שלי כמעט עבר באדום ועצר ברגע האחרון. אחרי חיפושים ארוכים וניווט מצד אמא שלי הגענו למלון, שם קיבלה אותנו, כמיטב המסורת, הודית.

אחרי שהסתדרנו במלון, רבנו על השלט של הטלוויזיה וקראנו על היום הנורא שעבר על ישראל, יצאנו לאכול משהו. הגענו למסעדה קטנה עם קופאיות/טבחיות סיניות (מאוחר יותר התברר שאין קופאי לא סיני בעיר הזאת). אחת הסיניות דיברה כ"כ מהר שהיה קשה להבין. אם אתם רוצים לנסות, נסו להגיד "צ'יקן נאגטס לארג', צ'יקן נאגטס סמול, האט דוג, ווג'י ברגר אנד טאריאקי סנדוויץ'" בפחות מחמש שניות. ככל שזה יותר מהיר, זה יותר קרוב למקור. אחרי הארוחה הלכנו לרחוב הכי תלול בעולם, שעשו ממנו סלאלום כדי לא להחליק. כשסיימנו לרדת לאט במורד הרחוב, נסענו לפארק שער הזהב, שם ראינו כמה זוגות עושים פיקניק, אבל לא ראינו נשים. מאוחר יותר גם ראינו דגלים בשבעה צבעים מעטרים את העיר.

אחרי הפארק רצינו לראות את השקיעה על רקע גשר שער הזהב. נסענו לגשר, מצאנו חניה (בקושי) וגילינו שאי אפשר לראות את השקיעה כי הגשר מסתיר. במקום זה עשינו טיול רגלי קצר מתחתיו, עליו ועברנו אותו עם האוטו (גנבים, חמישה דולר כדי להכנס חזרה לעיר). בהליכה על הגשר ראינו גם שלט נורא מעניין: "כל אדם המשליך חפצים או טילים מגשר אגרה צפוי להיענש על התנהגות לא נאותה". אני בטוח שכל משגרי הטילים יחשבו פעמיים לפני שהם עולים על גשרים כאלה.

ביום השני יצאנו לטייל הרבה ברגל. קודם נסענו לגבעה שמשקיפה על כל העיר, שם ראינו לפחות שישה דגלים בעלי שבעה צבעים. לאחר מכן ירדנו לחפש חניה ליד הנמל. כשסוף סוף מצאנו חניה, היא עלתה עשרים דולר. כשמצאנו חניה שעולה רק 15 דולר הכנסנו עשרים דולר למכונה ומסתבר שהיא לא מחזירה עודף. יותר גרוע, גילינו שבכלל לא צריך לשלם. אחרי תקרית החניה יצאנו לשיט במפרץ. עברנו מתחת לגשר שער הזהב, ליד אלקטרז וליד מקום עם כלבי ים. כשחזרנו, הלכנו לאכול. פיש אנד צ'יפס זה בכלל לא רע, במיוחד עם דגים טריים.

בסוף הארוחה רצינו לנסוע ברכבת המיוחדת לצ'יינה טאון. הסתבר לנו שנאלץ לחכות יותר מדי זמן והחלטנו ללכת ברגל. מה שלא ידענו זה עד כמה הרחובות בעיר תלולים, ויצא שנאלצנו לטפס די הרבה. צ'יינה טאון היתה בדיוק כמו בלוס אנג'לס: צפופה, עם ריח מוזר ומלאה סינים. משום מה, תמיד נראה שבשלטים שכתובים בסינית ואנגלית כתובים דברים שונים בשתי השפות. אחרי הכל, רק הם מבינים מה כתוב שם. כשמיצינו את צ'יינה טאון הצלחנו לתפוס את הרכבת המיוחדת (עם הכבלים) שעולה ויורדת ברחובות העיר. זה היה ממש מפחיד. העצירות העיפו את כולם קדימה והנסיעה היתה לא ממש נעימה. לבסוף הגענו לתחנה אחת לפני הסוף, כי הנהג התעצל קצת. היה נחמד בסך הכל. אחרי כל זה חזרנו למלון כשהרגליים שלי אדומות לגמרי (כי לקחתי סנדלים במקום נעליים).

לפני שחזרנו למלון, נכנסנו לסופר לקנות כמה דברים. בקופה עמד מישהו עם שלוש פחיות בירה מתוך מארז של שישיה. כשהקופאית (הלא סינית) ראתה את זה היא כמעט התעלפה, אחר כך היא התקשרה שלוש פעמים לאחראי כדי לאשר העברה של שלוש פחיות בנפרד. האמריקאים האלה מדהימים כל פעם מחדש.

במלון ההורים שלי אמרו שהם חושבים שכדאי שנחזור, כי די מיצינו את העיר, אז הסכמנו לחזור. בדרך חזרה עברנו דרך פארק רדווד, הפארק עם העצים הכי גבוהים בעולם. יש שם עץ אחד בגובה של יותר ממאה מטר! כמו כן, עברנו גם בגילרוי, עיר המפורסמת בקשר שלה לשום. נכנסנו שם לחנות מלאה בדברים שקשורים לשום, משרשראות ועד טיימר למטבח בצורת שום. הריח היה נהדר. אחרי החנות הזאת יצאנו שוב לכיוון לוס אנג'לס. בדרך חזרה נכנסה מכונית של שריף לכביש, מה שגרם לכל האנשים להאיט מיד למהירות שלו, ואף אחד לא עקף אותו. נוצר אפילו עומס קטן בעקבות המכונית הזאת. כשהשריף עזב את הכביש המהיר העומס התפזר וכולם התחילו לנסוע מהר מהמותר שוב.

זהו זה. אחרי ארבע שעות נסיעה מגילרוי הגענו הביתה, עייפים אך מרוצים. מחר אנחנו נוסעים לאחת הערים החשובות בקליפורניה, ולנסיה, המאכסנת את אחד המקומות החשובים ביותר בקליפורניה, מג'יק מאונטיין. שתיים עשרה שעות של שהייה בפארק מלא רכבות הרים. הולך להיות כיף.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

מהיום בחמש וחצי אחר הצהריים יש לנו רק אוטו אחד. האוטו של אמא שלי נשאר בוואלי, המקום החם ביותר באיזור, מחכה שמישהו שסיכם איתנו ייקח אותו. הדרך לשם לא היתה קלה, בעיקר בגלל שאם היו מבחנים בניווט והיינו משלבים את יכולות הניווט שלי ושל אבא שלי, היינו נכשלים בגדול. למרות ששנינו השתפרנו מאוד בניווט באיזורים הקרובים לנו, כשלוקחים אותנו לעיר אחרת אין לשנינו מושג איפה אנחנו. זה המפתח לכל הסיפור של היום.

בשעה אחת בערך יצאנו שנינו מהבית. אני באוטו של אמא שלי, הוא במיני-ואן של מי שגר כאן (האוטו שלו היה אצל אמא שלי). ביחד יצאנו לכיוון כביש מספר 405. אני נסעתי אחריו, אבל לרמזורים רצון משלהם ויצא שהוא היה הרבה לפני. אני לשמחתי ידעתי את הדרך, אז לפני ה-405 פניתי שמאלה ועליתי על הכביש. אחרי קצת פקקים ונסיעה מהירה הגעתי ליציאה שאני צריך, אבל אבוי, יש שם תמרור עצור שאפשר לפנות בו לשני כיוונים, ואין לי מושג איזה מהם צריך. לקחתי את ההימור ההגיוני ופניתי שמאלה. ידעתי שאני צריך את בניין מספר 9600 וידעתי שהוא בצד שמאל. ברמזור הראשון, ברחוב Chatsworth, פניתי שמאלה כי זכרתי שצריך שם משהו. התברר שלא צריך שם כלום, עשיתי פרסה וחזרתי לרחוב הראשי. בסופו של דבר הגעתי לבניינים עם המספרים 9630, אחריו היה בניין לא מזוהה, אחריו עוד אחד לא מזוהה ולבסוף 9540. משהו כאן לא בסדר. עשיתי עוד פרסה וחיפשתי את הבניין מהצד הקרוב, אולי אני אראה משם. אותם בניינים, עדיין אין זיהוי. עוד סיבוב מסביב לבניינים. גם בסיבוב השני לא יצא כלום. רק בסיבוב השלישי ידעתי כבר איזה בניין אני צריך, והפעם גם אבא שלי יצא החוצה להראות לי את הדרך הנכונה. אבא שלי דיבר שם עם כמה אנשים וחזרנו לכביש הראשי, לכיוון הבחורה שרצתה לקנות את האוטו של אמא שלי.

מכיוון שהיה כבר די מאוחר בצהריים וכל מה שנכנס לי לפה היה מיזוג האוויר באוטו, החלטנו להכנס למקום הראשון שמוכר אוכל לא מקסיקני. נכנסנו לסאבוואי, הזמנו סנדוויץ' (כי זה הדבר היחיד שאפשר לקנות שם) וישבנו לאכול. באמצע אמא שלי התקשרה, ואחרי שיחה עם אבא שלי היא ביקשה לדבר איתי. הוא סיפר לה (כנראה בלחש, לא שמעתי) שהוא טעה בפנייה ל-405, חיכה לי שם שלושה רמזורים ועוד התלונן שאני נוסע לאט (בזמן שכבר נסעתי במהירות של מאה קמ"ש). היא ישר עלתה על הטעות שלו וכיוונה אותו למקום הנכון. בזמן שעשיתי סיבובים מסביב לבניינים הוא הספיק להגיע למקום שהיינו צריכים. ללא ספק שנינו נווטים מעולים.

אחרי שסיימנו לאכול יצאנו לכיוון האישה שרצתה לקנות את האוטו. חזרנו לכביש הראשי, פנינו שמאלה באיזה רחוב והתחלנו לחפש את רחוב Yarmouth. אחרי שנסענו יותר מדי עצרנו בתחנת דלק כדי שאבא שלי ישאל שם איפה הרחוב הזה. התברר שזה רחוב קטן שפספסנו. אבא שלי יצא מתחנת הדלק ופנה שמאלה ברמזור, כנראה כדי לעשות פרסה ברחוב ההוא. אני יצאתי אחרי אוטובוס, ככה שלא ראיתי מה הוא עושה והמשכתי פנימה לתוך הרחוב. אחרי שתי דקות הוא הגיע כועס ולא הבין מה לעזאזל אני עושה שם. לבסוף שנינו הגענו לקונה הפוטנציאלית.

מסתבר שהקונה היא כושית שעובדת חמש דקות הליכה מכאן. היא עשתה סיבוב ואמרה שהאוטו במצב מצויין (חוץ מהסימנים הקטנים בצד). מכיוון שהיא עובדת בענף הרכב, היא רצתה שנביא אותו למקום העבודה שלה כדי שהיא תוכל לבדוק אותו. היא לא רצתה לקנות, ואני כבר חששתי שאנחנו חוזרים עם שתי מכוניות. אז התברר שלאבא שלי יש מוצא אחרון, מישהו ישראלי שהתנדב לקנות. הוא נתן לאבא שלי הוראות, ואבא שלי מצידו מייד ביצע אותן לא נכון וגרם לנו לנסוע חמש דקות בכיוון הלא נכון. אחרי בערך חצי שעה נסיעה ("כן, זה קרוב". הוא לא טרח לציין שזה עשרה מייל) הגענו למקום המיוחל והשארנו לו את האוטו. זהו. יש רק אוטו אחד.

בחזרה שוב הוכיחה אמא שלי שהיא הנווטת הראשית בבית וכיוונה אותנו אל עבר ביתינו. מזל שהתקשרנו אליה, כי בדיוק תכננו לנסוע בכיוון השני. כשפנינו ברחוב המוכר היחיד שם, התברר שאנחנו חוזרים את כל הרחובות שנסענו כדי להגיע אליו. ללא ספק נווטים מהשורה הראשונה.

ובחזרה, כשהיינו כבר שלוש דקות מהבית, קרה משהו שגרם לשנינו לצחוק. אחד הרמזורים התחלף לצהוב ומישהי חשבה שהיא תוכל להשיג אותו. זה שרצה לפנות שמאלה מולינו גם לא היה כ"כ חכם והתחיל לפנות. היא הצליחה לעצור בזמן ואבא שלי עצר רחוק מהקו, כדי לתת לה לצאת מהצומת. היא חזרה אחורה ונעמדה, אבל אורות הרוורס שלה לא נכבו. עבר עוד זמן, והאורות עדיין דולקים. כשהתחלף הרמזור לירוק היא שחררה את הברקס ומיד התחילה לנסוע אחורה. למזלינו היא תפסה את זה בזמן ולא נכנסה בנו. מזל גם שהיא לא שמה גז, זה היה יכול להיות לא נעים.

זהו זה. היום הזה היה ללא ספק ההוכחה שאסור לי ולאבא שלי לנסוע לבד למקום כלשהו בלי הוראות מפורטות והכרה של המקום, או בלי אמא שלי.

מחר אנחנו נוסעים לסאן פרנסיסקו. הנסיעה הולכת להיות מדהימה. ארבע וחצי שעות על אותו כביש, אחר כך קצת גיוון ומעבר לכביש שנראה בדיוק אותו דבר, אבל עם מספר אחר. אני כבר לא יכול לחכות שנגיע. אני ממש רוצה לראות את גשר שער הזהב. אני מקווה גם שבארבעה ימים שנהיה שם לא נתעצבן מטילים בכל פעם שנקרא באתרים ישראלים. זה כבר די מלחיץ.

יום טוב (עד כמה שאפשר עם הטילים בחדרה).

שלכם,

nadavs

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

בעוד ישראל מנהלת מאבק בחיזבאללה, אנחנו כאן מנהלים מאבק שלנו, נגד הבית שבו אנחנו גרים. בצד אחד, המשפחה שלי. חמש נפשות העומדות לחזור לארץ. בצד השני, הבית שאנחנו נמצאים בו, זוכה פרס התכנון הגרוע ביותר, מגובה בכלבה חומה, ענקית ופסיכית. יחד הם מנסים להפר את השלווה שלנו כל עוד אנחנו כאן (ועלי הם עובדים מצויין) ואנחנו מנסים לא להשתגע יותר מדי מהמדרגות ולשים אוכל במקומות גבוהים, כדי שהכלבה לא תגיע.

עיקר התכנון הלקוי של הבית הזה מתבטא בגרם המדרגות היחיד שתקוע לו באמצע. בכל הבתים שהייתי בהם, המדרגות מובילות לחדר מרכזי שממנו אפשר ללכת לרוב החדרים העליונים. כאן המדרגות מובילות לפינה של קיר ולקטע רצפה צר שצריך ללכת עליו את אורך כל הקיר המקביל למדרגות בשביל להגיע לחדר הראשון. עוד קטע מדרגות קצר נמצא בין המרחב שבכניסה לבית ובין המטבח. הדבר הזה סתם מעצבן את כולם. הארכיטקט פשוט לא חישב נכון את גובה הבית, ולכן במקום שיהיו מדרגות מהרצפה למעלה יש מדרגות בשביל להגיע למדרגות. ללא ספק מדובר בארכיטקט גאון.

עוד זירה מתישה בקרב הזה היא השירותים. אני חושב שמנסים להכשיר אותי כאן להיות אינסטלטור. כבר פתחתי את המכסים של הניאגרות כאן יותר מפעמיים בשביל לתקן את השירותים, שמדי פעם החליטו על דעת עצמם להוריד את המים עד אינסוף. היום גם נשבר שיא כשהתברר שמיכל אחד בכלל החליט להתנקם בנו ולכן נאלצנו להדביק חלק מתוכו למיכל עצמו בשביל להפסיק את ירידת המים. אף פעם לא חשבתי שקול של מים זורמים ירגיז אותי כל כך.

החזית האחרונה, אך הכואבת ביותר, היא ללא ספק הדבר החום שהגיע לכאן ממיזורי ומאז הוא לא מפסיק לאכול. הלברדורית שהם הביאו לכאן כבר גדלה למימדי ענק וכעת היא גם יכולה לשים שתי רגליים על השיש ולבדוק אם יש משהו טעים ברדיוס שלה. פעם אחת, כשרציתי לחמם שניצלים, השארתי בקערה שלוש חתיכות קטנות שרציתי להחזיר למקרר אחר כך. הלכתי לרגע מהמטבח, וכשחזרתי הקערה היתה נקייה מאוכל. הבעיה הגדולה מתחילה כשהאוכל מסיים את דרכו במערכת העיכול של הכלבה ומגיע לדשא, או יותר גרוע, יוצא בצורת גז. זה מבריח את כל האנשים ברדיוס של שני מטר ממנה.

עוד שתי בעיות עיקריות שהכלבה הזאת גורמת הן פירוק לחתיכות קטנות של כל דבר שאפשר לפרק והמחסום שלה על המדרגות. פעם אחת היא תפסה את סנדל ימין שלי והוציאה לו חתיכה יפה מאוד מאחורה. אתמול בלילה, לדוגמה, היא מצאה חתיכת ספוג ענקית והחליטה שיהיה נחמד להפוך אותה למאה חתיכות קטנות יותר ולפזר על הדשא. והמחסום שלה זה סתם בשביל להציק. היא לא תעלה במדרגות, אין לה מה לעשות שם. זה רק מונע ממני לעלות ולרדת במדרגות בלי הצורך לדלג על מדרגה אחת למטה.

רק עוד שבועיים נותרו לנו לחיות בבית הזה, ואני לא רואה שום פשרה. את הבית אין לנו איך לתקן והכלבה רק נעשית פסיכית מיום ליום. הפתרון החלקי שלי הוא לצאת מכאן כמה שיותר. אני לא מוותר כאן על שום הזדמנות ללכת לסופר ומברך על כל רגע שאני נמצא שם.

ולסיום, מג'יק מאונטיין נדחה ממחר לשבוע הבא. בדיוק עוד 180 שעות הפארק נפתח ואנחנו נכנסים אליו. חוץ מזה, עוד יומיים אני ואבא שלי נוסעים לוואלי (נסיעה ארוכה על פריוואי) כדי למכור את האוטו של אמא שלי. הוא נוסע באוטו שלו, אני באוטו של אמא שלי. אני מקווה שלא יהיו פקקים.

מקווה שיהיה יום טוב.

שלכם, מנסה לשרוד,

nadavs