נדב שהיה בארה"ב

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

עוד כמה שעות ייגמר כאן חודש יולי, החודש הנחמד של החופש הגדול, וייכנס אוגוסט, החודש הפחות נחמד של החופש הגדול (אם כי היותר עמוס ומהנה). השעה חצות תסמן את תחילת הסוף של החופש הגדול ותיתן את האות לתחילת ספירת עשרים הימים עד הנחיתה שלנו בארץ. עוד משהו שאמור לקרות באוגוסט הוא הנסיעה למג'יק מאונטיין, שאם ירצה מי שאבא שלי מדריך אותו אנחנו ניסע לשם ביום חמישי הקרוב. אנחנו רק צריכים למצוא עוד מישהו שיסע איתנו לשם, זה די מעצבן להיות בשלישיה.

לפני כמה ימים נסענו לבאולינג בשביל שההורים שלי יוכלו לקנות מתנה ליום ההולדת של אח שלי. כמו רוב הפעמים בבאולינג, הוכחתי שאם אין את הבאמפרים בצידי המסלול הכדור שלי אוהב להשתמש בגישה שאוסרת עליו לפגוע בחיילים. בגלל שאחים שלי שיחקו עם באמפרים (אני לא כי אני "יכול לשבור אותם") הם השיגו תוצאות יותר טובות משלי (לא חוכמה, הם השתמשו בבאמפרים. בלעדיהם הם היו משיגים אפס נקודות על חצי מהפעמים). אבל לא נורא, הצלחנו לכסות את קניית המתנה שלו עם באולינג. טוב, גם עלי זה היה עובד.

חוץ מזה, בזמן האחרון גם נוסף לי תפקיד בבית. אני מסדר את המכוניות כל לילה כדי שיתאימו לסדר היציאה בבוקר. יש את שתי המכוניות של ההורים שלי והמכונית של הבת של אלה שגרים כאן (שגרה בבית ההארחה מאחורה). כמעט כל לילה אני יוצא עם שלושת צרורות המפתחות, מוציא את המכוניות החוצה ומכניס אותן בסדר אחר. אין כמעט חשש ממכוניות ברחוב מכיוון שאסור לחנות בו בלילה, אז אפשר לצאת ולחזור בלי בעיה. לפחות יש משהו אחד לעשות כאן.

ומלבד זה, אין כאן מה לעשות חוץ מלעקוב אחרי דיווחי הלחימה בארץ ולהתעצבן בכל פעם שמישהו שולח לי הודעת שרשרת בבקשה לקרוא כמה פרקי תהילים או כל תפילה אחרת למען שחרור החיילים. ואם אני אקרא, זה יעזור? אולי צריך גם לקרוא את תהילים פרק קי"ט, הפרק הכי ארוך בתנ"ך. זה בטוח יעזור. מה שעוד יותר יעזור יהיה בטח אם הערוץ הישראלי יפסיק בכלל את הפרסומות שלא מראות שום בקשה לתפילה וישאיר רק את אלה של בקשות לתפילה לשלום החיילים (אם הייתי רוצה דברים דתיים בטלויזיה הייתי מבקש את ערוץ תכלת), את הפרסומות של מרכז משיח (מזל שזה בפלורידה) וכמובן הפרסומת של אחת מחברות ההלוואות שמבטיחה בסוף "זה כשר", ולא שוכחת להראות תמונה של המשיח (שהקימו לו מרכז בפלורידה). אני משוכנע לגמרי שהפרסומות האלה לא רק שלא יעזרו לשחרור החיילים, אלא גם יביאו לסלידה שלי מהערוץ הזה. לפחות הם שמים מדי פעם מועדון לילה, אחרת בכלל לא הייתי צופה בזה.

ולסיום, אני באמת מקווה שהחיילים החטופים יחזרו וכל הלחימה הזאת תסתיים. אני גם מקווה שעד הדבר הזה יקרה, אנשים יבינו שקריאה בספר לא תעזור, אלא רק פעולה כלשהי, בין אם צבאית ובין אם מדינית.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
ימים לא קלים עוברים עלינו כאן. החום, הדיווחים מהארץ והשעמום הנוראי שתוקף כל חלקה טובה כאן עושים את שלהם, ואנחנו נהיים יותר ויותר... משועממים ומודאגים. מצד אחד נחטפים חיילים, החיזבאללה מפוצץ טנקים, החמאס עושה בלאגן, מדינת ישראל מודאגת יותר מתמיד ומספר הקולות הקיצוניים עולה, ומצד שני קשה להתעלם מהרוגע שמשרה ארצות הברית. ארץ שקטה ורגועה שהדבר הכי מרגש ועצוב בה זה שכוכבי קולנוע מתגרשים. הרוגע של המקום הזה לא מאפשר שיחה על מה שקורה בארץ. אולי אומרים כמה מילים, אומרים שזה נורא וממשיכים הלאה, אבל לא מתעסקים בזה מעבר למה שכבר קרה. ההשפעה האמריקאית ניכרת בכל אחד שמגיע לכאן, גם לתיירים.

ואם זה לא מספיק, גם בתוך השלווה של הבית יש הפרעות. הדודים שלי הגיעו לכאן עם שני הילדים שלהם, בני הדודים שלי. שני הילדים האלה בני שנה ושנתיים, מה שגורם לריאות ומיתרי הקול שלהם לעבוד ביתר שאת כל פעם שהם לא רואים את אחד ההורים שלהם ליותר מחמש שניות. גם הכלבה שנמצאת בבית לא ממש תורמת למצב בהיותה רק בת שבעה חודשים אבל כבר בגודל מלא. כשהם רק עברו את מפתן הדלת היא כבר התנפלה עליהם, כמו שהוא עושה לכולם. שני הילדים, ובמיוחד הגדול, נורא נבהלו, והם מתחילים לבכות כמעט כל פעם שהם רואים אותה משלושה מטר. זה גם די מפריע לקום בשש בבוקר במקרה ולא להצליח להירדם מחדש חצי שעה. אמנם התברכתי בשינה חזקה ולמרות שאני ישן חדר לידם (כי כל השאר מתעוררים) ולא מתעורר, אם במקרה אני מתעורר מוקדם על רגע לא שקט, קשה לי מאוד לחזור (אלא אם ההשכמה היתה בשעה ממש מוגזמת).

חדי העיניים שבינכם שסורקים את הרשימות בצד בוודאי שמו לב שהבלוג חולק לקטגוריות. אמנם לא היה קל לעבור על 334 פוסטים, לקרוא כל אחד מהם ולנסות להבין איזה פוסטים שייכים לאיזה קטגוריות, אבל אחרי ארבעה ימים המשימה הושלמה. התברר גם שבחודש מרץ של שנה שעברה כתבתי הכי הרבה פוסטים לחודש, ארבעים וחמישה.

ובנושא משמח אחר, אני בקרוב נוסע שוב למקום שכולו טוב, מג'יק מאונטיין. אמנם התכנון היה ללכת בשבת הזאת, אבל מכיוון שזה לא מסתדר למישהו אצלינו אבל כן מסתדר לעוד עשרים אלף אנשים אחרים, אנחנו נמצא תאריך אחר, באמצע השבוע. רק אז זה מסתדר רק לעשרת אלפים אנשים. יש כבר רשימה של רכבות הרים שפספסנו וכמובן רשימה של רכבות הרים שאסור לפספס גם בפעם השניה.

ולסיום, רגל ימין שלי היתה עסוקה מאוד בזמן האחרון. אם זה בנסיעות קצרות לסופר (שלוקח לי יותר זמן למצוא בו חלב מאשר להגיע ולחזור ממנו) ואם זה בנסיעות ארוכות ומלאות תחנות. מה שעוד לא עשיתי זה נסיעות ארוכות לבד ונסיעות לבד על הפריוואי. אמרו לי שזה המבחן האמיתי. הנתיבים צרים יותר, המהירות גבוהה יותר ומעבר נתיבים צריך להיות הרבה יותר מהיר והחלטי. אני רוצה לנסות את זה מתישהו.

זהו זה. מה שכתוב כאן היה נכון לימים הקודמים, וכנראה יהיה נכון גם לשבוע הקרוב. אחרי זה פשוט תורידו את הפסקה השניה.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
ביום שישי לפני יומיים אמא שלי אמרה שהיא רוצה לנסוע לסאן דייגו, בעיקר בשביל הגן חיות. אחרי שהוחלט לנסוע והשגנו מלון, אירגנו את הבגדים, אכלנו, ראינו טלויזיה, ראינו עוד טלויזיה ולבסוף הלכנו לישון. אתמול בבוקר ראינו את גרמניה מנצחת את שוודיה ויצאנו לדרך.
מכיוון שיצאנו בעשר, שזה נורא מאוחר, ראינו מה קורה כשעוד מליון אנשים יוצאים בעשר וחושבים שזה נורא מאוחר. עומדים. למען האמת, לא ממש עמדנו, אלא יותר נסענו במהירות ממוצעת של אמריקאי שנוסע 70 בכביש של 65 ורואה ניידת בצד הדרך. האמריקאי הממוצע חושב שהלך עליו ומייד מאיט למהירות של 20 מייל לשעה ויוצר פקק תנועה של עשרה קילומטר (כמובן שהוא לא יודע שזה עשרה קילומטר, כי האמריקאי הממוצע מבין רק מיילים). אמנם הפעם לא היתה ניידת בצד הדרך, אבל משום מה פעל אותו כוח מסתורי שגורם לפקקים לא מוסברים ולשחרורם בנקודה אקראית לגמרי לאורך הכביש. לפני שהגענו למלון עצרנו בקניון בצד הדרך (אחרי שחיפשנו אותו במשך חצי שעה). ככה זה כשרעבים. אחרי הקניון הזה נסענו ישר למלון שלנו, מה שאומר שהלכנו לאיבוד, חזרנו אחורה ואז חזרנו לנקודה שממנה הלכנו לאיבוד והלכנו למקום אחר. לבסוף הגענו לשם. ההוראות של יאהו לא ממש ברורות.

את המלון הזה מנהל, כמיטב המסורת, הודי. אין מלון ברשת הווארד ג'ונסון שלא מנוהל ע"י הודים. החדר עצמו ממוצע למדי, עם טלויזיה נוראית, חיבור מעצבן לאינטרנט ודלת לחדר השירותים שכמעט בלתי אפשרי לפתוח מבפנים.

בערב יצאנו לטייל קצת ליד הנמל המפורסם של העיר. במהלך הנסיעה לשם כיוונה שוטרת חכמה שכמעט גרמה לנו להידרס ע"י הרכבת הקלה של העיר. גם המהנדסים לא חשבו ממש וגרמו לכך שמי שצריך לעמוד ברמזור עומד על פסי הרכבת. לבסוף הגענו לשם בשלום והתחלנו לטייל. על החוף ראינו נושאת מטוסים שכמובן נסגרה חצי שעה לפני שהגענו וגם ארבע אניות, ישנות וחדשות. וגם צוללת סובייטית (האמריקאים ממש אוהבים אותן). היינו על כל אלה, מה שלא עזר לאיבר שיווי המשקל של באזניים. הראש שלי עשה מה שהוא עושה כשאני עולה על מטוס, מתחיל לכאוב. אחרי הנמל יצאנו גם לדאונטאון של העיר, שם ראינו את אצטדיון הבייסבול חצי מלא (רק מרחוק, שעתיים משחק זה קצת מוגזם) וגם כמה הומלסים. לבסוף התיישבנו במסעדת גלידה ואכלנו כ"כ הרבה שלא רצינו לשמוע יותר על אוכל. חזרנו למלון והלכנו לישון.

היום בבוקר, אחרי שאנגליה נצחה את אקוודור, יצאנו לגן החיות המפורסם של סאן דייגו. הלכנו בעיקר לכלובים המעניינים, כמו הנמרים, הטיגריסים, והציפרים המשונות. באמצע הביקור הלכנו לראות את דובי הפנדה. התברר שיש להם שם שלושה דובים, מתוכם גורה אחת בת עשרה וחצי חודשים. יפה שהם הצליחו להשיג המלטה, כי הדובים האלה מתרבים ממש לאט. אחרי כלובי הפנדה יש כמובן איזור לאכול ולקנות מזכרות מהכלובים. אחרי הפנדות ראינו גם דובי קוטב (בשמש...) וקואלות, שהדבר הכי מעניין שקורה איתן זה שהן אוכלות מדי פעם. כמובן שראינו עוד חיות, אבל אלו החיות העיקריות. לבסוף התחלנו לצאת לכיוון היציאה, כשהבנו שאנחנו ניתקע בפקקים ככל שנאחר לצאת. אמנם היו כמה פקקים בדרך, אבל לא משהו נורא.

כשחזרנו גילינו בדואר סוף סוף את התעודה שלי (אחרי עשרה ימים). התברר שהחיבור על תקוות גדולות היה טוב מספיק. הוא היה אפילו שווה שלוש הערות וחיסור אחד (למרות שמעולם לא הפסדתי שיעור שלה, זו היא שהחסירה. יש להם כמה באגים בתוכנת הנוכחות). אין הפתעות מיוחדות. הג'יפיאיי הוא, כמו בסימסטר הקודם, 4.2. מחר התוצאות של ה-SAT. מעניין מה יצא מהעינוי הזה.

והמשפט האמריקאי להיום הגיע בתעודה: "Sets a positive example". אני בטוח שהמורה לאנגלית היתה מעוניינת בקצת שקט מהכיתה שלי במהלך השנה, מה שנתתי בשפע.
יום טוב.

שלכם,

nadavs