נדב שהיה בארה"ב

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
הטיול לפאלם ספרינגס עבר, והגיע הזמן לחזור לשגרה. סוף סוף אפשר לקום בעשר בבוקר ולא להתעורר עם המון שמש בעיניים בשבע וחצי. סוף סוף אפשר לישון על מיטה שלא שוקעים בה עם כרית שלא יוצרת לצוואר זווית של 50 מעלות. סוף סוף בבית.

חוץ מבית המלון (הנחמד ביותר, חוץ מהמיטות שבו) היינו בעוד מקומות. הראשון שבהם היה הרכבל המסתובב בפאלם ספרינגס. אטרקציה מאוד נחמדה, ואם היו משקיעים קצת יותר, גם מאוד מסודרת. כל החלקים של הרכבל מלבד שני הקרונות נבנו בשוויץ. הקרונות נבנו בארה"ב (ולכן הם מלאים באזהרות ומדריך מפגר). נכנסנו, שילמנו, עלינו לרכבל והתחלנו להסתובב. בקרון עצמו יש פלטפורמה מסתובבת ככה שיהיה אפשר לראות את כל הנוף. נורא נחמד. אחרי כל אחד מחמשת המגדלים שמחזיקים את הכבלים הקרון התנדנד. בגלל שאמרו להם, האנשים עשו כל מיני קולות משונים בכל מגדל. מדהים איך אפשר לשלוט על אנשים. בתחנה העליונה לא היה משהו מיוחד חוץ מרוחות של 30 קמ"ש וטמפ' של 5 מעלות (צלסיוס). אחרי לא יותר משעה ברחנו למטה. יש גבול לכמה שאפשר לסבול.

ביום השני נסענו לפארק שנקרא Joshua Tree National Park. לכל האנשים שלא מצויים ברזי השטויות האמריקאיות, העץ יהושוע הזה הוא סוג של קקטוס. מכיוון שכל האיזור הזה הוא מדבר אחד גדול, רק קקטוסים (ואמריקאים) מסוגלים לצמוח בו. עשינו שני מסלולים בפארק: אחד בשביל מסומן כדי לראות הרבה קקטוסים בעמק הנסתר (הוא באמת נסתר, לא מצאתי אותו!) ואחד בשביל מאולתר על סלעי גרניט באיזור. היה מאוד נחמד, רק חבל שהסלעים כ"כ מחוספסים וגורמים לידיים אדומות.

ביום השלישי (היום) נסענו למוזיאון התעופה ליד שדה התעופה הבינ"ל (והקטן) של פאלם ספרינגס. היו שם כל מיני מטוסים מתקופת מלחה"ע השנייה וקצת אחרי. המפורסם בינהם הוא ה-B-17 המפציץ, והישראלי בינהם הוא הדקוטה עם הדברים בעברית עליו, כולל תפילת הדרך. המוזיאון היה קטן ביותר והצלחנו לראות את כולו (כולל סיפורים של טייסים) בחצי שעה בערך. המוזיאון בב"ש יותר גדול.

לאחר מכן הלכנו לגן חיות בשם The Living Desert. השם נורא מטעה. הדבר הכי חי שם היו האנשים, אבל גם הם לא הסתובבו עם החיוך על הפרצוף. ראינו רק חצי מהחיות שם, והן נראו בודדות ועצובות. לחלק מהחיות הם נתנו מרחבים עצומים ככה שבכלל לא ראינו אותן, ונדמה לי שחלק מהחיות בכלל ברחו. משעמם ולא נחמד. חי? לא המדבר הזה.
כך הסתיים הטיול שלנו באיזור המדברי של פאלם ספרינגס. בדרך חזרה הספידומטר שוב היה בזוויות משונות (גדולות מ-90 מעלות!), היה משעמם בנסיעה, התעצבנו על פקקים ועל אנשים מפגרים אבל היה נחמד בסה"כ. הטיול הגדול ממש הבא: יוטה. שבוע של כיף במדינה אחרת.
יום טוב.

שלכם,
nadavs

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

סוף שבוע סוער עבר על ארצות הברית של אמריקה (זה מדינות הברית, לא ארצות הברית). חג ההודיה הגיע והלך, ואיתו באו מכירות החיסול האימתניות של אחרי החג. מליוני אמריקאים חיכו בפתחי חנויות לרגע המיוחל, חמש או שש בבוקר, בו יפתחו החנויות והם ישעטו פנימה כעדר ויקנו דברים במחירים נמוכים במיוחד. הממצאים: כמה אנשים הובהלו לבתי חולים עקב רמיסה, כמה אמריקאים קנו לא פחות משישה דיסקמנים וכל מיני דברים משונים אחרים. כשאנחנו רצינו לקנות מטריה מסכנה באותו יום היינו צריכים לחכות לא פחות מדקה לאישור כרטיס האשראי. תופעת העדר בגדול.

ולמרות כל העדרים של חסרי המוח, החג והפחד מפקקים ענקיים בדרך, יצאנו לכיוון מונטריי במטרה לעשות כמה דברים. למרבה הצער, הצלחנו לעשות מעט מאוד מהם. העיקר ההנאה, והיא אכן הרבתה להופיע בטיול הזה.

בנסיעה לשם ארזנו חפצינו, נכנסנו למכונית והכנו את עצמינו לנסיעה מפרכת של כמה שעות. מכיוון שדי קשה לנהוג כ"כ הרבה זמן (וזה עוד במהירות שהספידומטר מפחד לדבר על זה עם המחוגים מסביבו), עצרנו בעיירה דנית בשם סולבייג' (או משהו כזה, אני לא מומחה לשפות סקנדינביות). בעיירה היה כביש ראשי אחד גדול עם שתי מכוניות, וכביש צדדי עם אוטובוס (שנמשך ע"י סוסים). מכל המקום יצא משהו אחד טוב (כי הכל היה סגור): שוקולד. קנינו שם בלוק שוקולד שהספיק לשלושה ימים (לצערינו הרשע נעלם לפני היום השמיני). השוקולד הזה לא נמס בטמפרטורת החדר, ככה שלא היינו חייבים להקפיא אותו ולשבור את השיניים אח"כ. זה היה בין השוקולדים הטובים ביותר שטעמתי בחיים שלי. בהמשך עצרנו גם לאכול ולתדלק. מכל תחנות הדלק באיזור, נפלנו על התחנה המקולקלת באיזור. בעשר דקות היא מילאה בערך שני ליטר. אחרי שהתעצבנו יצאנו מהתחנה, וזאת כשאנחנו משלמים דולר תשעים ותשע. כמובן שאחרי התחנה הזאת מצאנו תחנה שמילאה תוך חמש דקות את כל המיכל. מזל תמיד היה בצד שלנו. לבסוף הגענו למלון, השתקענו וגילינו שיש בו עובד אחד, ההודי מהקבלה. הוא עובד הקבלה, הטכנאי, איש האינטרנט והטבח במקום הזה. אני לא אתפלא אם הוא גם איש הנקיון.

ביום למחרת הגיע הגשם, אויבו המושבע של כל טיול. בגלל הגשם, הלכנו, כמו עוד מאות אנשים, לאקווריום של מונטריי. מכיוון שדרום קליפורניה נבנה על בסיס של "עשרה ימי גשם בשנה". בגלל החשיבה המוגבלת של תושבי היבשת נוצר תור מחוץ לאקווריום, מה שאילץ המון אנשים לעמוד בחוץ כמו מפגרים בתור ענק, בגשם. לאחר עמידה של עשרים דקות (שבה קנינו את המטריה שהתעכבה בגלל כרטיסי האשראי), הצלחנו להכנס ולקנות כרטיסים. האקווריום עצמו היה מקום נחמד מאוד, אבל די מאכזב. רק בסוף היו כמה דברים נחמדים, אבל את כל השאר ראיתי כבר שמונים פעמים, בשמונים גירסאות שונות. לאחר מכן הלכנו לאכול, ובערב ראינו שם את ההוויה של חג המולד. סככה קטנה ומתחתיה עומדים שבעה מפגרים עם ספרים פתוחים (כי הם לא יודעים את המילים), מתחילים לשיר שירי קריסמס, ובינהם: We Wish You a Merry Chirstmas (ואני מאחל לכם שתשתקו כבר), Jingle Bells (צלצולים בשכל) ועוד כמה שירים שלא זיהיתי. כיאה לעיר בגודל של כפר קטן באפריקה, הביאו את הטלויזיה המקומית כדי לצלם את האירוע. נסענו מהר למלון כדי לראות את המקום המרתק בטלוויזיה, אבל קדחת הקניות היתה יותר חשובה ולא ראינו את זה.

ביום השלישי רצינו לצאת לראות לוויתנים בים. מזג האוויר לא ממש רצה שנראה, והחליט שצריך לעשות גלים ענקיים. החלטנו בכל מקרה לעשות סיור בנמל, ומי שהשיט אותנו לקח אותנו לים. הסירה קפצה גבוה יותר כל פעם. אחרי חצי שעה הוא היה חביב מספיק כדי להחזיר אותנו ולהוריד את כל האנשים הירקרקים או אדומים על הסיפון. לא נראה לי שמישהו ממש נהנה, ובטח שלא ראינו לוויתנים. לאחר מכן נסענו לפארק כלשהו בשביל לאכול. מכיוון שהיה לחץ כבד מצד האחים שלי לעלות על סירת פדלים, היינו צריכים לעשות גם את זה. אני ישבתי שם חצי שעה והרגתי את שתי הרגליים שלי. סירות פדלים זה קשה.

והיום, חזרנו הביתה. בדרך גם עצרנו באיזו טירה של מישהו שמת לפני חמישים שנה. יש שם 161 חדרים, בריכות מחוממות ועוד כל מיני דברים משונים. כמו כן, לאיש הזה היו מליון אקר במקסיקו (שזה בערך 4 מיליארד מ"ר) בקיצור, איש משועמם. אם היו לי מליון אקר הייתי בונה שם איזו עיירה, או איזו מדינה קטנה. אין ממש מה לעשות עם שטח כ"כ גדול. סתם טמטום.

לאחר הטירה הזאת יצאנו לנסיעה של ארבע שעות רצופות. המחוג של הספידומטר הכיר את המספר 80 והשריר הגדול ביותר שלי הכי בע"פ כל שקע בכיסא. אני כמעט בטוח שיש לי המון פצעי לחץ.

זהו זה. מחר חוזרים לשגרה (נו, שיהיה). עוד שלושה שבועות מתחיל חופש קריסמס בן השלושה שבועות. כמו כן, מכיוון שהאחד בינואר יוצא יום ראשון, החג עבר ליום שני. שנו את לוחות השנה: הראשון בינואר יהפוך לאפס והשני לחודש יהפוך לאחד. ככה לא תהיה בעיה עם הימים.

והמשפט האמריקאי: "Jingle Bells, Jingle Bells, Jingle All the Way". רק עוד חודש של הסיוט הזה, וזהו. קריסמס מגיע רק פעם בשנה (לחודשיים).

יום טוב.

שלכם,

nadavs

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
ובכן, חזרתי מטיולי הארוך באמצע קליפורניה. ביקרנו בפארק סקוייה עם העצים הענקיים, ביוסמיטי הענק ובמליון תחנות דלק. ככה זה כשנוסעים הרבה.
ביום ראשון קמנו בבוקר בשעה שבע. התארגנו, ארזנו מה שנשאר לארוז, ויצאנו מהבית אל עבר המשפחה שאיתה יצאנו לטייל. אבא שלי אמר שנצא משם תוך רבע שעה, ואני אמרתי לו שהוא אופטימי מדי. נכון, יצאנו משם תוך חמישים דקות, אבל את האמת, לא ציפיתי למשהו אחר. יצאנו לדרך.
בדרך לפארק סקוייה ראינו שלט מאוד מעודד - רק עוד 386 מייל לסקרמנטו (בערך 617 ק"מ). בגלל שסקרמנטו קצת יותר רחוקה, הורדנו שלושים מייל, וקיבלנו 356 מייל, או 570 ק"מ. נסיעות ארוכות זה לא התחביב שלי, אבל זה עדיף על טיסות ארוכות, שזה בכלל לא התחביב שלי. לבסוף הצלחנו להגיע לפארק, לשלם לגנבים עשרה דולר ולראות עץ סקוייה.
עצי הסקוייה הם לא הגבוהים ביותר, לא הרחבים ביותר ולא היפים ביותר. מה שמייחד אותם זו כמות החומר האורגני, שהיא הגדולה ביותר בעולם. הנפח שלהם גדול מכל דבר חי אחר. חוץ מזה, הם עמידים בפני שריפות, מחלות, חרקים וכמעט הכל. נקודת התורפה שלהם היא השורשים, שהם מתפרסים על פני השטח. אם השורשים היו עמוקים, העצים היו חיים לנצח. אני לא ממש מרחם עליהם, גם אלפיים שנים זה משהו לא רע.
אחרי שראינו הרבה עצים, עצרנו לאכול משהו. בכניסה לאיזור היה כתוב איזור דובים, איזה יופי. קצת אחרי שהתמקמנו הגיעה אמריקאית חביבה והודיעה באדישות שהיא ראתה דוב. כולנו הלכנו מיד לראות אותו, אבל אני עמדתי רחוק מדי, ורק ראיתי אותו כמשהו זז בין העצים. כמה אנשים שהיו איתנו כן ראו אותו, וסיפרו שהוא היה שחור וקטן. בפעם הבאה גם אני אראה אותו, אני לא רוצה לפספס כזה דבר. אחרי האוכל נסענו למלון שלנו, שם היה אינטרנט. לא עדכנתי את הבלוג משם מכיוון שזו היתה מקלדת של מחשב נייד שאני לא סובל, והיו המון אנשים מסביבי שהפריעו. חוץ מזה, לא היו אותיות בעברית על המקשים, מה שדי הקשה עלי לתקן את הטעויות שלי.
ביום השני נסענו לפארק יוסמיטי. הפעם שילמנו לגנבים 20 דולר, וקודם כל נכנסנו לאיזור הסקוייה שם. ראינו עוד כמה עצים ענקיים, והמשכנו לתוך העמק של הפארק. בעמק הלכנו למפל כלשהו, אבל הרבה מים לא היו בו. מים יש באביב. לאחר שהיינו יותר מדי זמן במפל הזה, נסענו למלון השני, והנוראי. מילא האינטרנט עולה 50 סנט לדקה כשחילזון יותר מהיר ממנו, אבל לא היתה קליטה סלולרית, מה שדי עצבן את כולם.
ביום השלישי חזרנו ליוסמיטי ונסענו לאגם המראה (Mirror Lake). באגם לא היה כלום חוץ מחול, אבל מצאנו שם כל מיני גרגירי חול נוצצים, זהובים ורכים, מה שהעלה אצלינו חשד קטן שמדובר בזהב. אחרי הכל, בבהלה לזהב אנשים הגיעו לאיזור שבו נמצא הפארק. לקחנו כמה חתיכות קטנות, ואנחנו רוצים לשאול צורפים מה זה. למרות שאספנו אולי גרם אחד, טוב לדעת שגנבי המשאבים לא לקחו את הכל.
לאחר אגם המראה אכלנו שוב, ואז התחילה הנסיעה הארוכה הביתה. ביציאה מהפארק אפילו תפס אותנו שוטר על מהירות (פתאום הוא הפעיל את המנורות שלו, ולא היתה לנו ברירה אלא לעצור בצד). שתי עצירות בתחנות דלק ושבע וחצי שעות סך הכל די עצבנו את כולם, אבל לא היתה ברירה. כולנו שמחנו כשראינו שלוס אנג'לס רק עוד 97 מייל (בערך 150 ק"מ).
והיום, אחרי שינה טובה על מיטה טובה, נסעתי עם אבא שלי לעירייה ולמשרד הרישוי. בעירייה היינו צריכים להחליף את אישור החנייה שקיבלנו, כי האיזור לא היה נכון. למזלינו זה לקח רק חמש דקות, והלכנו משם. לאחר מכן, נסענו למשרד הרישוי, שם ישבה מזכירה מפגרת שלעסה מסטיק בפרצוף שלנו. היא עשתה ממני מטומטם, ובגלל שהיא כל כך מפגרת, נסענו למקום אחר, שם קיבלנו הוראות לבצפר לנהיגה קרוב. בבצפר נרשמתי, אבא שלי שילם לא מעט, וביום שבת אני מתחיל. בסוף השבוע הזה (עוד שלושה ימים) אני נוסע לשם פעמיים בשביל לעשות את החינוך נהגים. שבע שעות כל יום. ביום שני או שלישי אחד ההורים יקח אותי לשם בשביל לעשות סוף סוף את התיאוריה, לקבל פרמיט ולהתחיל לשבת מקדימה בצד שמאל, וגם לעשות עם זה משהו. סוף סוף.
המשפט האמריקאי: "Stopped you for speeding". השוטר החכם מספר לנו למה הוא עצר אותנו, ועוד מצפה לתשובה. החוכמה האמריקאית בעיצומה.
יום טוב.
שלכם,
nadavs