נדב שהיה בארה"ב

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

איך אפשר לנצל את יצר הטיולים של משפחתי אם לא בטיול. התקשרנו לחברים, התארגנו ויצאנו לדרך. בדרך ראינו כל מיני בתים של אנשים שיש להם יותר מדי כסף. עברנו גם דרך בל אייר, שכונה נחמדה כמו מקום מגוריי שגרים שם כמה אנשים מאוד מפורסמים (כמו הנסיך המדליק מבל אייר). מצאנו את הפארק שהיינו צריכים להכנס אליו (שגבל בשני איזורים של בתים ענקיים), ונכנסנו.

כבר בהתחלה התחיל הכסת"ח האמריקאי. השלטים התריעו שיש שם אריות הרים (משהו שנראה כמו פומה), נחשים מסוגים שונים וחרקים ארסיים. כבר מקום טוב להיות בו. התעלמנו מהשלטים בידיעה שאף פעם לא ראינו פומה ואין הרבה חרקים איפה שהאנשים. כל אחד למד לחיות באיזור שלו.

הכיוון הכללי שאליו הלכנו היה מפל מים. במהלך ה"מסע" הזה היינו צריכים לעבור נחל כלשהו מצד לצד, חוויה בפני עצמה. לעבור על אבנים לא יציבות זה לא קל. הלכנו גם למקום לא נכון באמצע, מה שהוסיף לנו חצי שעה. באמצע הדרך פגשנו בקבוצת מטיילים שאמרה לנו שאנחנו במרחק של 20 דקות הליכה בערך, ושניזהר מהצמחים עם השלושה עלים, הם רעילים. אמנם הרעל שלהם יגרום לכם רק לגרד כמו מטורפים, אבל סרפדים לא הורגים. הם סתם סרפדים. באחד הטיולים של בצפר כשעוד הייתי קטן והאמנתי לכולם, הראה לי מישהו איך הוא מגלגל סרפדים בין כפות הידיים. חמש דקות לאחר מכן גירדו לי הידיים באופן מטורף. גם המטומטם שהראה לי את זה סבל, אבל אני, יצור הרפתקני שכמוני, הייתי צריך לבדוק אם זה באמת הסרפדים שעשו לי את זה. לקחתי עוד עלה, מרחתי אותו על שתי הידיים וסבלתי לעוד חצי שעה. הנה משהו שלמדתי בבצפר. אין הרבה דברים כאלה.

כעבור שעה וחצי של הליכה הגענו אל איזור מלא סלעים והתחלנו לטפס. לא היתה שום דרך להתחמק מהמים והרטבנו את הרגליים. לבסוף הגענו למפל העלוב שגודלו חמישה מטרים בלבד וחזרנו אחורה. קבוצת אמריקאים כלשהי הסתכלה עלינו כאילו נפלנו מהירח. אנחנו צחקנו עליהם כי הם הסתכלו עלינו.

כשחזרנו סוף סוף למכונית, היינו כולנו רעבים. החלטה נתקבלה לנסוע שוב ל-HomeTown Buffet, מקום שלבטח ישביע אותנו. היה לנו מזל וכביש מספר 405 היה פנוי, ותוך חצי שעה הגענו לשדה התעופה, ולמסעדה. היה טעים, כרגיל. המסעדה גם אפשרה לי לקבוע כמה דברים מעניינים על מסעדות אכול כפי יכולתך. הראשון: אין מקסיקנים בודדים בשום אופן. קבוצות של מקסיקנים כוללות לפחות ארבע נפשות. אין גבול עליון. השני: אין מקסיקנים מעל גובה 1.70 מטר. אם אתם 1.75, אתם גבוהים מכל המקסיקנים בעולם. שלישי: במסעדת אכול כפי יכולתך אין יותר מעשרה אנשים לבנים באותו זמן. זה פשוט מדהים.

ככה הסתיים היום שלי. כשחזרתי הביתה גיליתי שהרגליים שלי התכווצו למידה 40 בגלל המים, ורק מקלחת חמה הרחיבה אותן חזרה. מחר בצפר. היה כיף בסוף שבוע.

אין משפט אמריקאי. גם אין עדיין זוכה בתחרות הגרבטר.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

ראיתי את המשחק בין ישראל לאירלנד. אני איני חובב כדורגל גדול, אבל הייתי חייב לראות את המשחק. גם הגיע אלי חבר במיוחד בשביל זה ואסור לאכזב חברים.

הפעלנו את הטלוויזיה, שמענו את ההמנונים של המדינות (הישראלי רץ קצת מהר) ושמענו את שריקת הפתיחה. כנראה לישראל היה קשה להתאושש ממנה, והחכמים חטפו גול בדקה החמישית, משטות. המשחק התקדם, אך הישראלים לא לומדים. שתיים אפס ב-11 דקות. כשרוניים אחד אחד. באותה מחצית בדיוק הם השוו לתיקו 2. אני כבר אמרתי שיגמר ארבע שלוש לישראל. מחצית ראשונה מבטיחה.

המחצית השניה היתה שייכת כולה לשוער נבחרת ישראל דודו אוואט. לדעתי צריך להלביש אותו עכשיו בשכפ"צ, קסדה ועוד כמה הגנות (כמו שומרי ראש). יש לי תחושה שעלולים להתנקש בו אירים.

כאן נגמרת חווית הכדורגל שלי. אמרתי לכם שאני לא חובב גדול.

החלק השני של היום היה בבאולינג. בהתחלה חשבתי לעצמי "נו, עוד באולינג בהוליווד", אבל התברר שאני טועה לגמרי. נכנסתי לתוך מקום עם בר באורך כמה מטרים, עשרה מסלולים (בנתניה יש יותר!) ועוד חדר שלא הייתי בו שכולל שולחנות ביליארד וככל הנראה גם מכונות משחקים. פגשתי את ההורים של זה שהיו לו יום הולדת, והם הצדיקו לגמרי את מולדתם טורקיה. הם נראו ממש טורקים.

המשחק שלי לא היה משהו. ברוב הפעמים הכדור החליט לרחם על אחד החיילים, ככה שיצאתי בלי שום סטרייק (אוי, הבושה) ועם ספייר אחד. הייתי מקום רביעי מהסוף (מתוך תשעה), ולא היו לי הרבה נקודות. מעצבן.

חבר שלי לעומת זאת התחיל עם סטרייק. אבל, התברר שיש שם ילדה שכנראה מתאמנת או שזה יום המזל שלה, והיא השיגה פער די גדול כבר על ההתחלה. בסוף המשחק היו לה 116 נקודות. לחבר שלי היו 97, הוא עשה סטרייק בסיבוב האחרון, מה שהביא לו עוד שני תורות. בתור הראשון הוא הפיל 8, בתור השני אפס. הוא סיים עם 115 נקודות. מעצבן.

מלבד החושך המעצבן ששרר שם, הכל דמה מאוד לבאולינג נתניה החביב עלי. לאוכל היה אותו טעם, לקולה היה אותו טעם ואפילו לצ'יפס היה אותו טעם. מה שהיה מיוחד, היה השירות. ברגע שנגמרה לנו הקולה, מילאו אותה מחדש. ברגע שנגמרה הפיצה, פונה המגש והביאו פיצה חמה וטרייה. מאוד נחמד שם. אולי אני אחזור לשם שוב.

ועכשיו, יש לי כמה סרטים נחמדים באחד הערוצים. היה מטריקס, עכשיו יש לארה קרופט ולאחר מכן יש בפעם המליון המומיה. אלה סרטים שאפשר לראות שוב ושוב, למרות הפסקות הפרסומות של חמש דקות כל הזמן.

יש מישהו שגילה את הגרבטר שלי, אבל אם הוא לא יכתוב את זה בתגובות אני לא אפרסם את התשובה. אם עוד מישהו יגלה, אני אכתוב את שניהם.

ולסיום, משהו נחמד שמראה לכם את כדור הארץ מלווין או משהו כזה. רואים בהתחלה רק את הצד המואר, אבל אם לוחצים על התמונה זה ממרכז על האיזור שלחצתם. נורא נחמד, אפשר לראות עם זה את איסלנד ולהשתגע מכמות האור שיש להם. לאירים בכלל היה אור עד עשר בלילה, ועכשיו, ארבע בבוקר שלהם, מתחיל להבהיר שוב. שש שעות חושך ביום. אני חושב שאני אשאר קרוב יותר לקו המשווה. זה פה.

אין משפט אמריקאי מפאת השבת וזה שקר לי. מעניין אם לא יהיה לי קר אם אני אסגור את החלון.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

לילה טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

ראיתי את הסרט מדגסקר. להפתעתי, האולם היה מלא, מה שגרם לי לשבת בפינה ודי קרוב למסך. זווית הצפייה לא משפיעה על הסרט - זה סרט ענק.

מדגסקר למי שלא יודע זה אי בדרום מזרח אפריקה, איפה שחיים למורים וזברות ככל הנראה. לפי הסרט, האנשים היחידים שיש שם מאוד חיוורים, בלי עיניים ועם חיוך מלא שניים מרוח על הפרצוף. אה כן, הם גם לא זזים.

חוץ מצפייה בסרט, לא עשיתי שום דבר היום. פשוט כלום. אין מה לעשות פה. וכשאין מה לכתוב, כותבים על... כל מיני דברים.

כולכם בוודאי ראיתם את פרשת הסוס הטרויאני. זה די מביך, למרגלים ולמרוגלים. זה מאוד לא נעים שתופסים אותך. האבסורד בכל הסיפור הוא מי ריגל למי. יס וחברת פלאפון ריגלו לבזק. עד כמה שזכור לי, יס ופלאפון שייכות לבזק. זה כמו שאל-על תרגל אחרי ישראייר.

עכשיו כשהתפוצצה הפרשה מלאים כל העיתונים ומדורי המחשבים באתרים הגדולים בעצות נגד סוסים טרוייאנים. למה הם נוצרו, מה הם עושים ועוד שאלות כאלו ואחרות. ככה טוב לזרוע פאניקה. ככה עושים מהפכות.

ולנושא אחר:

מחר יתקיים בארה"ב יום הזכרון. יכול להיות שזה החינוך הישראלי, ויכול להיות שזה משהו אמריקאי, אבל מחר אמורים לחגוג. Memorial Day Celebrations. לפי דעתי, מן הראוי להתייחד עם זכר הנופלים מאשר ללכת ולקנות מאות חולצות כי יש מבצע חצי מחיר. ולא, אני לא הייתי אומר ברדיו שצריך להפוך את היום הזה למהנה. וכן, אני שמעתי את זה.

חוץ מהסרט הייתי היום גם בפארק כלשהו. זה פארק מאוד נחמד, והוא כמובן היה שייך פעם למישהו מת. לאמריקאים יש אובססיה עם אנשים מתים. כל איש שמת והיתה לו אחוזה, מיד נהפכת האחוזה לפארק, שומר בכניסה גו(נ)בה כמה דולרים ויש מסלול הליכה. ועכשיו יש לי שאלה אליכם - האם הייתם משלמים 125 דולר ע"מ לקבל מנוי לפארק? זה משתלם רק אם באים 18 ימים בשנה, וזה לא פארק כ"כ גדול.

זהו להיום. אני יודע שהפוסט הזה די "רעוע", אבל זה כל מה שאני מסוגל לכתוב בעשר וחצי בלילה. מחר יהיה יום הזכרון, מעניין אם יהיו זיקוקים.

אין משפט אמריקאי. ערב יום הזכרון, תתחשבו.

יום טוב.

שלכם,

nadavs