נדב שהיה בארה"ב

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

אתמול הייתי בדיסנילנד. אין הרבה מה להגיד על המקום הזה, הוא מדהים. שילוב מושלם בין סרטים מצויירים לעולם האמיתי. כל מתקן נראה כאילו הושקעה בו מחשבה רבה. אכן, משהו יפה.

הגענו לשם בבוקר מתרגשים מאוד. הצלחנו איכשהו לעבור את הקופות, ונכנסנו. אין מה להגיד, היה מדהים כבר בהתחלה. הכל נקי, מסודר וכל אחד עושה מה שצריך, ולא מה שלא צריך. כבר במתקן הראשון התור התנהל בצורה מופתית. עלינו למתקן תוך פחות מעשר דקות. זו מעין רכבת הרים, למרות שהיא לא משהו. רכבות ההרים שם לא מנסות להרשים, אלא להתאים גם לילדים קטנים. כל ילד קטן יכול לעלות שם על כל המתקנים. ההגבלת גובה הכי רצינית שם היא 117 ס"מ (היה כתוב בסנטימטרים!). עלינו כמעט להכל.

אני לא יודע אם אתמול היה יום המזל הבינ"ל או משהו דומה, אבל לא היה תור שעבר חמישים דקות. כל מי שדיברתי איתו על דיסנילנד תיאר לי תורים ארוכים, של שעתיים ויותר. הדבר ה"מעצבן" בתורים הוא איך שהם בנויים. מבוך אחד גדול. לרגע נדמה לך שאתה עומד לעלות למתקן, ואז אתה מגלה שאתה הולך לכיוון אחר בכלל, עושה סיבוב שלם מסביב לתור, אבל הולך. התור שם ארוך מאוד, אבל זז. בסיקס פלאגס צריך לחכות המון זמן במקום אחד, לזוז ושוב לחכות. את האמת, אני לא יודע למה. בדיסנילנד הם שמו שלוש רכבות הרים על אותה מסילה, וכל אחד נמצא שם בתורו. לסיקס פלאגס בהחלט יש מה ללמוד מהם בקשר לעיצוב תורים. זה לפעמים בלתי נסבל שם.

רוב המתקנים שם היו דומים מאוד. נכנסים לקרונית שנוסעת לפי קו מסויים, ודרך זה רואים סיפור כלשהו. הסיפור יהיה קשור בד"כ לסרט כלשהו, אבל היה גם מתקן בית רוחות אחד שלא היה קשור לכלום. בכניסה שם לחדר פתאום נכבה האור, היה רעש של ברק ואנשים צרחו כ"כ חזק שחשבתי שאני מתחרש. לאחר מכן עברנו לקרוניות, ובפנים ראינו מופע ליזר מרשים ביותר.

בשבע וחצי בערב כל יום יש מצעד. כל הדמויות מכל הסרטים מופיעות על קרוניות ענקיות ורוקדות לצלילי מוזיקה שחוזרת על עצמה באופן מדהים. השומרים במקום היו קצת מעצבנים והכריחו אותנו להידחס מתחת לחבל כלשהו. למזלי היו שם מקסיקנים, ככה שלא היתה בעיה. הם רגילים להידחס למקומות קטנים בהמוניהם. שתי דקות אחרי שנכנסנו והפסקנו לשגע את השומרים המצעד המשיך והורידו את החבל. דפוקים.

ועוד מנהג מפורסם ביותר של דיסני הוא הזיקוקים בתשע וחצי. דיסנילנד זה המקום היחיד שבו שורפים יותר ממאה אלף דולר ברבע שעה. אנחנו היינו מאחורי הטירה המפורסמת ולא הצלחנו לראות את המופע שהיה מקדימה, אבל ראינו את הזיקוקים. פירוטכניקה כזאת לא ראיתי מימי. לפעמים היו שם זיקוקים שהאירו שם כאילו יש אור יום. היו שם אפילו זיקוקים בסגנון מלחמת הכוכבים (לכל המכורים). בפעם הבאה נלך מלפני הטירה, לראות את המופע גם.

אחרי הזיקוקים הלכנו לעוד מתקן אחד וזהו. הרגליים שלי לא עמדו בזה כבר.

והיום כפי שכולם יודעים מכבי תל-אביב זכתה בפעם השניה ברציפות בפיינל פור. זה הישג מדהים, אבל לא מרגש כמו שנה שעברה. זה היה די ברור לכולם שמכבי תזכה. רק הפסימיסטים הגדולים ביותר אמרו שהם יפסידו, וגם אז בהפרש קטן ביותר.

ולסיום, המשפט האמריקאי: אם אתם צריכים לעמוד באחד משני תורים: אחד מורכב משישה תלמידים שהגיעו מטיול בצפר והשני מורכב משמונה עשר מקסיקנים, באיזה תבחרו? ברור שאת התור של המקסיקנים. רוב הסיכויים שהם שלוש משפחות, ושלוש קטן משש.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

מחר שוב יום שני. לצערי, יש לי בצפר, בעוד אתם יכולים לישון עד 11 בבוקר. תמיד אהבתי את חופש פסח. מעכשיו אני אוהב אותו רק אם הוא יפול על חופשת האביב שלנו. זה לא פייר. צריך לתת לנו גם חופשת פסח, ולא רק את ליל הסדר.

בבוקר היתה פה תערוכת מכוניות מדהימה. יכול להיות שאני אתן תמונות מחר. התערוכה היתה של מרצדס-בנץ, וכמו שאפשר לצפות מהם, זה היה מדהים.

היו שם מכוניות משנת 1890 ועד היום, כאשר השיא היה המרצדס מייבאך. למי שלא מתמצה במכוניות (כמוני), מרצדס מייבאך זו המכונית היקרה ביותר בעולם. המכונית הזו עולה 435,000 דולר בלי מיסים ובלי ביטוח. תוסיפו את שני המרכיבים האלה ותעברו בקלות 500,000 דולר. למישהו יש כזאת כמות כסף לתת לי? אני ממש רוצה את המכונית הזאת. לנוסע מאחורה יש כיסאות משתנים, חימום, מקום לשמפנייה, טלויזיה אישית ועוד המון דברים שכל אחד היה רוצה באוטו. לצערי, לא תהיה לנו כזאת כמות של כסף אלא אם נזכה בלוטו, משהו שהסיכוי שיקרה הוא אחד ל-47 מליון. לא משהו שיקרה בעתיד הקרוב.

ליד רוב המכוניות הישנות היו אנשים ממש זקנים, בני שבעים או שמונים. לדעתי הם קיבלו את המכונית כשהם היו בני 16 ומאז לא עשו איתה כלום חוץ מלשפץ ולתחזק אותה. רוב מחזיקי המכוניות הם יהודים (איך לא), שכנראה יכולים לקנות את המכוניות אחד של השני. מה לעשות, אנחנו עם סגולה.

לאחר תצוגת המכוניות המרשימה (נגעתי שם בסגווי!) הלכנו לאופיס דיפו(ט). האופיס דיפו פה הוא ממש עלוב, ואין בו הרבה מבחר. החנות לעומת זאת קלה להתמצאות בגלל שהיא כ"כ קטנה, אבל בכלליות אין מה לחפש פה באופיס דיפו חוץ מדפים. ולא דפים רגילים כמו בכל מדינה רגילה, אלא דפים אמריקאיים קצת יותר רחבים וקצת יותר קצרים. קשה להם להיות עם כל שאר העולם.

ועכשיו לחדשות מרעישות: גיליתי מה אומר האפס בסולם פרהנייט. זו הטמפרטורה של קרח כתוש עם מלח. נכון שזה עוזר בחיים? זה פשוט גאוני. קרח כתוש עם קרח! האמריקאים בעצמם בקושי יודעים על מה מבוסס הסולם הזה, שהטפמרטורות היחידות שאני יודע בו הן 32, 212 ומינוס 40. חשבו אותן בצלסיוס בעצמכם.

מחר המבחן של המפה, ועדיין לא התחלתי ללמוד. כדאי שאני אתחיל בקרוב או שאני לא אדע כלום. למזלי אני יודע את המדינות החשובות באירופה, שזה כבר חוסך לי למידה של יותר מרבע מהמדינות. ועדיין, יש שם מדינות כ"כ קטנות שאפשר לחצות אותן בעשר דקות. איך אנשים חיים שם?

והמשפט האמריקאי להיום: "1.25 דולר ל-20 דקות, 12 דולר מקסימום". תעריפי החנייה בחניון של מרצדס ביום רגיל. גנבים.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

לילה טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

ובכן, עשיתי את זה. הייתי בסיקס פלאגס. עליתי על רכבות הרים מדהימות. זה היה פשוט חלום. מכונה ענקית שמזיזה אותך בזוויות לא אנושיות, ואני נהנה מזה. אין כיף מזה.

יצאנו מהבית בשמונה וקצת בבוקר, כי חשבנו שיקח לנו שעה להגיע לפארק. למרבה האירוניה, תוך חצי שעה ראינו בכביש את Magic Mountain Parkway. יצאנו מהכביש המהיר.

בכניסה לפארק עמדנו. החניה נפתחת  בשעה 9:15 ולא שניה לפני. לצערי, זה היה אחד הדברים המעטים שמסודרים בפארק הזה. פירוט בהמשך. בדיוק בשעה 9:15 התחלנו להתקדם, ושילמנו 9$ על החניה. גנבים.

מצאנו חניה קרובה (הכוונה ליחסית קרובה) והחשנו צעדינו לכיוון הקופות. בקופות לא היה עומס ותוך חמש דקות כבר היינו עם כרטיסים ביד. 25$ הכרטיס. חצי מחיר. תחשבו מה קורה פה עם תיירים. חמישים דולר לכרטיס!

כשהצלחנו לעבור סוף סוף את הקופות, הגיעה הבדיקה הבטחונית. זה היה ממש מפחיד. גלאי מתכות ובדיקת תיקים. גלאי מתכות כולם יודעים למה, אך הבדיקת תיקים נועדה בעיקר למניעה של הכנסת אוכל. זה לא הפריע לנו להבריח קצת בייגלה וופלים. אנחנו כבר מומחים.

לאחר שהצלחנו לעבור את כל המכשולים האלה, הגענו סוף סוף אל שערי הפארק, שכמובן נפתחו בשעה הנכונה. נראה אתכם מתווכחים איתם. בגלל העומס כנראה הם פתחו עשר דקות מוקדם יותר, ושחררו לחץ. בינתיים היה נחמד לראות את כל ההכנות והבדיקות בטיחות של המתקנים. נחמד לראות איך רכבת הרים עובדת. זו מכניקה מדהימה.

התחלנו להסתובב בפארק והגענו אל רכבת הרים חביבה שנקראת Revolution. למזלינו לא היה כמעט תור, אז חיכינו רק חמש דקות. הרכבת עצמה היתה נחמדה, והוותה הכנה למה שיהיה. מהיר, עושה סיבובים, ונחמד.

הרכבת השניה היתה Viper, רכבת הרים ידועה מאוד. הרעיון ברכבת הזאת הוא "כמה לופים אנשים יכולים לסבול". הם כנראה הגיעו למסקנה שהמספר הוא תשע או עשר. לא נראה לי שיש צורך לפרט על זה יותר מדי.

לאחר מכן הלכנו למתקן אבובים נחמד. אמרו שיש סיכוי שנרטבים. הם היו צריכים להראות לנו תמונה. יצאנו משם כאילו זרקו אותנו לבריכה עם הבגדים. אפילו ב"נהר" שלהם היה ריח של כלור. איכס.

לאחר מכן הגענו לרכבת עץ חביבה, שבתחילתה יש מנהרה עם ירידה קטנטנה לצורך השגת מעט מהירות. עכשיו תחשבו על זה. רכבת הרים שנוסעת קצת מהר במנהרה זה סיוט. קריאות "Oh my god!" נשמעו מכל עבר. בסך הכל היה נחמד, אבל רעד נורא. אני יודע שזה בכוונה, והם גם עשו כמה רעשים, אבל חבר'ה, כמה אפשר להרוס רגליים?

הרכבת הבאה שעלינו עליה היתה רכבת שהמסילה שלה נמצאת מעליה, והרכבת מתנדנדת מעליה. זה היה מהיר מאוד, וגרגיר חול טרח לגרום לי למצמץ כל הדרך, כאילו שהרוח לא מספיקה. קריאות "Oh my god!" שב נשמעו מכל כיוון, אבל הפעם החלטתי לצעוק להם בחזרה. כמה אפשר להציק?

כשסיימנו ירדנו משם לרכבת שנקראת Gold Rusher, שהיא רכבת הרים "למתחילים". יש כמה ירידות ונסיעה מהירה, אך לא מרשים במיוחד. משם ראינו את התחנה הבאה שלנו, הרכבת Riddler's Revenge.

Riddler's Revenge זו רכבת הרים מדהימה. לופים ענקיים ונסיעה מהירה, זה היה מדהים. הכיסא די לא נעים ומדגיש את החריץ האחורי, אך זה משתלם. לאחר הנסיעה חיכינו כמה דקות עד שירדנו. זה היה נחמד ביותר.

לאחר מכן רצינו ללכת למתקן של בטמן, אבל כשראינו שנגיע לשם רק אם נחכה שעתיים, ויתרנו. רצינו דברים קצת יותר קצרים. בשביל זה מצאנו את Scream, רכבת הרים ללא רצפה. כשמגיעים לתחנה מקבלים רצפה כלשהי כדי לעלות עליה, ואז יוצאים לנסיעה של בערך דקה עם כל כך הרבה סיבובים וטלטלות, עד שהרכבת הרים הזאת זכתה בתואר "הרכבת הרים שעשתה לי הכי הרבה סחרחורת". למעשה, זו היתה היחידה. כל השאר לא גרמו לי ללכת במעגלים.

משם עברנו לרכבת ההרים "גוליית". מי שעולה לשם יחווה ירידה של 85 מטר במהירות של 135 קמ"ש. הנסיעה פה היא דקה בדיוק, והייתה כ"כ הרבה רוח שזה ייבש לי את הבגדים סופית. היתה לי שם תמונה נוראית, שממילא לא רצינו לקנות. 12 דולר נראה לי קצת מוגזם בשביל תמונה.

מגוליית, עברנו אל הרכבת האחרונה. X. הרכבת עם התור הנוראי ביותר. אני לא מדבר על האורך של התור, שהיה שעתיים ורבע, אלא על הארגון. בהתחלה היינו עומדים, זזים קצת. עומדים הרבה, זזים ממש קצת. לבסוף נכנסנו אל תוך התחנה עצמה, ושם היה בלאגן טוטאלי. מתישהו לאבא שלי נמאס מכל העסק, והוא החליט להשתמש בשיטה של הכושים. הוא תפס לי ביד ולקח אותי פנימה. התחלקנו לקבוצות (היינו עם עוד מישהו) וחיכינו לתורינו. גם כשהגענו לשם, גיליתי כמה איטית ההעלאת נוסעים שלהם. נוראי. כאשר סוף סוף הגיע התור שלנו לעלות, בקרון שלו נכנסו מעצבנים ששלמו עוד 15 דולר כדי להכנס מהיציאה. אני נכנסתי עם עוד איזה סיני שלא קלט את השם שלי וגרם לי להעריך את העובדה שרכבות הרים עושות רעש. הוא התחיל לתחקר אותי וממש לא היה לי כוח לזה. הרכבת עצמה מיוחדת מאוד, וכוללת קטע של נפילה חופשית והכסאות שלה מסתובבים. הם חייבים לשפר שם את הארגון, זה פשוט נוראי.

כאן מסתיים היום שלי בפארק. לא עלינו על כל המתקנים, כי התורים היו ארוכים מדי. עלינו על מדגם מייצג מאוד. בפעם הבאה נשלים את החסר. אני בטוח בזה.

כך מסתיים היום שלי בסיקס פלאגס. היה ממש כיף. כדאי לכם.

והמשפט האמריקאי להיום: "Excuse me!". כושים מעצבנים שעוקפים בתור. יש מקומות שזה לא היה קורה.

יום טוב.

שלכם,

nadavs