נדב שהיה בארה"ב

בוקר טוב לכולם!

זהו זה. הגיע היום האחרון לטיול. עוד כמה שעות אנסה להכניס את כל רכושי בארה"ב לתוך מזוודה, אעלה על הרכבת לכיוון שדה התעופה ואצא למסע ארוך ומייגע בשמי כדור הארץ לעבר נמל התעופה בן גוריון. לפני זה, אם יפסק הגשם, אצא אולי לסיבוב אחרון בעיר שלא נחה לרגע.

עם ניו יורק היו לי שלוש היתקלויות לא נעימות בטיול הזה. הראשונה היתה כשרק הגעתי לארצות הברית ונתקעתי בשדה התעופה הנטוש שלה במשך כמה שעות עד הטיסה הגואלת ללוס אנג'לס. הפעם השניה היתה כשניסיתי לצאת ממנה עם רכב שכור בלי ג'י פי אס והסתובבתי ארבע שעות בין אנשים שלא שמעו מעולם על חוקי התנועה והפעם השלישית היתה בנסיעה מבוסטון לפילדלפיה, בה נתקעתי בעיר בערך שעה בגלל פקקים. בסך הכל, כל עוד היה לי רכב העיר לא נראתה מלהיבה כל כך.

הכל השתנה כשהחזרתי אותו וגיליתי את העיר בהליכה. יום לפני החזרת הרכב קניתי כרטיס לתחבורה הציבורית בשביל האוטובוס משדה התעופה לה-גרדיה וביום שני החזרתי את הרכב וביקשתי הנחיות חזרה לדירה בה אני נמצא. מכיוון שהכרתי את התחבורה הציבורית בעיר בעיקר מסרטים, היא היתה מקור החשש הגדול שלי כאן. אבל התבדיתי מהר מאוד. כשעליתי לאוטובוס הנהג בירך אותי לשלום (וכך עשה עם כל נוסע שעלה) וכל מי שירד מהאוטובוס אמר תודה לנהג ונענה ב"אין בעד מה".

מהאוטובוס עברתי לרכבת התחתית, שם הופתעתי לחלוטין לגלות רכבות נקיות מבפנים ומבחוץ (למרות שהגלגלים מסגירים את הגיל שלהן) וממוזגות (לעיתים אפילו בהגזמה). גם סיפורי האימה שיש במדריכי התיירים התבררו כשגויים (לפחות ברכבות בהן הייתי) ולפי מה שראיתי הדבר האחרון שמעניין את נוסעי הרכבת הוא מה יש לי בכיס ובתיק.

בנוסף, מדי פעם אפשר לקבל כמה הופעות ברכבת. בחלק מהפעמים מדובר במסכן התורן שעושה קצת רעש עם כוס המטבעות שלו, אבל בכמה מקרים היו זמרים (לא משהו) שמנסים לקושש תרומות, בקרון אחר ראיתי מופע ברייקדנס לא רע בכלל ואתמול אפילו זכיתי להרצאה על החשיבות של האמונה בג'יזס קרייסט. הסטטיסטיקה לא משקרת - בעיר עם שמונה מיליון תושבים צריכים להיות כמה פסיכיים.

שני החסרונות העיקריים של הרכבת התחתית הם הכמות הלא נורמלית של מדרגות והחום הבלתי נסבל בתחנות. כניסה לתחנה דומה לכניסה לסאונה והזיעה מגיעה באופן אוטומטי. במקרה הטוב הרכבת מגיעה מהר, אבל במקרה הפחות טוב אפשר להפוך לסמרטוט עד שהרכבת מגיעה.

ניו יורק עצמה התגלתה כעיר מדהימה (הייתי בעיקר במנהטן, אז לאיזור הזה אני מתכוון ב"ניו יורק") שמכילה את התשובה האולטימטיבית לבעיית הדיור בתל אביב - בניה לגובה. יש כאן חנויות מכל סוג, מסעדות בכל סגנון ושוטרים בכל פינה. זה אמנם מעלה קצת את החשד לגבי הביטחון האישי בעיר, אבל מקריאה קצרה באינטרנט מסתבר שבניו יורק יש פשיעה יחסית נמוכה לאוכלוסיה.

ביום שני ביקרתי בשדרה החמישית, השדרה הראשית של מנהטן שמחלקת את הרחובות למזרח ומערב (וכמובן מפורסמת בשופניג שאפשר לעשות בה). אני אמנם לא מסתדר יותר מדי עם שופינג, אבל סיבוב בחלק מהחנויות, כמו חנות אפל המפורסמת, חנות הצעצועים FAO Schwartz (עם הפסנתר הענק שאפשר לקנות ברבע מיליון דולר) ומגדלי טראמפ היה בהחלט חוויה מעניינת.

גם טיימס סקוור היתה בהחלט חוויה מעניינת, בעיקר בלילה. אחרי שרואים את המקום בכל כך הרבה סרטים הוא כבר נראה מוכר, אבל בכל זאת היה נחמד להסתובב שם, בעיקר בלילה.

בנוסף, ביקרתי גם בפסל החירות. אחרי בדיקה בטחונית שלא היתה מביישת שדה תעופה הורשתי לעלות למעבורת שלקחה אותי עם עוד מאות אנשים לאי החירות, שם הסתבר לנו שהפסל עצמו דק וחלול. משם המשכתי לאי אליס (Ellis Island), האי ששימש כתחנת הכניסה לארצות הברית בתקופת גל ההגירה הגדול (סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20). מסתבר שלא הרבה השתנה מאז, כי גם היום שואלים את הנכנסים שאלות מטופשות ומונעים מהם כניסה אם יש חשד שלא יצליחו לכלכל את עצמם.

אחרי הסיבוב הזה המשכתי לאנדרטה לזכר פיגועי ה-11 בספטמבר. מסתבר שהאמריקאים טובים בבניית אנדרטות לא פחות מאשר בבניית גורדי שחקים. המקום בנוי בצורה מאוד יפה וכולל אפילו את הפיגוע של 1993 באחד הבניינים. כדי לאזן, נבנה ברגע זה ממש בניין הסחר העולמי החדש ולידו יש משהו שנראה כמו יסודות לעוד בניין.

משם המשכתי לוול סטריט והבורסה, אבל כאן כבר הייתי רעב ונכנסתי למסעדה שראיתי קודם לכן בגוגל ונראתה לי רצינית. רק כשקיבלתי את התפריט גיליתי כמה היא רצינית. במחיר ששילמתי שם על סטייק יכולתי לקנות פרה שלמה ואולי אפילו עדר. למרות המחיר המטורף, הסטייק היה מצויין.

ביום חמישי הגיע החלק האומנותי של הביקור בעיר עם הופעה של מדונה. אני אמנם לא נמנה עם קהל מעריציה, אבל הופעה כזאת (ועוד באיצטדיון היאנקיז שהוא מקום מפורסם בפני עצמו) היתה הצעה טובה והחלטתי ללכת על זה. להופעה הגעתי, כמו חצי מהאצטדיון, ברכבת התחתית. ההופעה עצמה היתה נהדרת ופוליטית (למזלה, הפגנת תמיכה באובמה בניו יורק היא הימור בטוח) ובסופה הלכתי עם שאר האנשים בחזרה לרכבת התחתית. כך גיליתי שיש מקומות יותר עמוסים מרכבת ישראל. מכיוון שהיה מדובר בשעת לילה, הרכבת עצרה בכל התחנות בדרך ונסעה באיטיות משוועת, כך שהנסיעה נמשכה יותר זמן מהרגיל בעוד כל האנשים ברכבת גמורים מעייפות.

ונשאר היום. אני מקווה שבעוד כמה דקות אוכל לצאת לכיוון בניין האמפייר סטייט (ואם לא יהיה תור ארוך מדי, אולי גם לעלות למעלה). משם אסע לטיימס סקוור למסעדת אוליב גרדן לארוחת צהריים טובה לפני הארוחות הנוראיות של אירוסוויט. לאחר מכן אחזור לדירה, אסדר את המזוודה ואסיים את הטיול.

נתראה בארץ.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

בוקר טוב לכולם!

השבוע הלפני אחרון בארה"ב הסתיים ואיתו גם סיבוב הפארקים, אחרי שניים באותו שבוע. אבל לפני הפארק השני, וושינגטון די סי. בעקבות המלצה שלא להיכנס לעיר עם רכב נסעתי כל בוקר מהמלון לשדה התעופה הקרוב ומשם ברכבת התחתית לעיר. לצערי התברר שאת היציאות מהתחנות מיקמו באופן אסטרטגי רחוק מכל יעד אפשרי מלבד משרד החקלאות שמשום מה יש לו בניין בגודל של הגרנד קניון (באריזונה, לא בחיפה). אחרי הקפות של כמה בניינים הצלחתי בסופו של דבר למצוא את מה שרציתי, אבל זה היה כרוך במאמץ רב לרגליים.

ביום הראשון בוושינגטון ביקרתי במוזיאון הטבע (מומלץ מאוד) והלכתי עד בניין הקפיטול, הליכה של שניים או שלושה קילומטרים. בשלב הזה כבר לא הרגשתי את הרגליים, אבל בשביל לאכול משהו הייתי צריך להתרחק מהקפיטול, כך שנאלצתי ללכת עוד כמה מאות מטרים עד שמצאתי מקום שאפשר לאכול בו.

ביום השני נסעתי לבקר בקפיטול עצמו. כשהזמנתי מקום לביקור נכתב שם להגיע 45 דקות לפני זמן תחילת הסיור כדי לעבור את הביטחון, אבל הבדיקה הבטחונית לקחה בדיוק דקה וחצי וכך מצאתי את עצמי בסיור שהתחיל 40 דקות לפני הזמן שהזמנתי. הסיור עצמו די מעניין ומראה את ההיסטוריה של הבניין ומשמעותו באמריקה. לאחר הסיור הזה המשכתי לכיוון הבית הלבן, הליכה של כמה קילומטרים טובים. לצערי, בשביל סיור בבית הלבן צריך הזמנה מראש דרך השגרירות (או דרך חבר הקונגרס לאמריקאים) ואי אפשר להזמין מהיום למחר. בפעם הבאה אני אדע.

ביום השלישי ביקרתי במוזיאון השואה בוושינגטון ומשם המשכתי לאנדרטת לינקולן. כדי להאריך לי קצת את הדרך היו שיפוצים מהוושינגטון מונומנט עד האנדרטה, כך שאי אפשר היה ללכת בדרך הקצרה. בסופו של דבר מצאתי את לינקולן ועוד עשרות אנשים שבאו לצלם אותו. משם כבר חזרתי למלון כדי להתארגן למשחק הפוטבול של הוושינגטון רדסקינס.

כהרגלי, איחרתי את פתיחת המשחק. לא תיארתי שיהיו כל כך הרבה פקקים ומקדם הביטחון שלקחתי לא עזר לי. לשמחתי לא איחרתי יותר מדי ובנוסף גיליתי שקניתי כרטיסים למושבים ממש טובים. כעת כל מה שנשאר לי היה להבין את המשחק. לאט ובזהירות הצלחתי להבין את רוב החלקים במשחק, אבל גם בסופו עדיין נשארו לי כמה שאלות. לשמחתי ויקיפדיה עזרה לי להשלים את החורים בהשכלת הפוטבול שלי. אגב, הרדסקינס ניצחו 30 - 3 עם שלושה טאצ'דאונים (שהיו מלווים בשירים).

ביום חמישי המשכתי למלון הבא, איפהשהו בניו ג'רזי ואתמול ביקרתי בפארק האחרון לטיול, סיקס פלאגס גרייט אדבנצ'ר. הפעם לא חיכו יותר מדי ושדדו אותי כבר בכניסה עם מחיר חניה שהיה מבייש אפילו את קניון עזריאלי. משם, בהליכה קצרה יחסית (בדרך כלל יש הליכה של קילומטר לפחות בין החניה לפארק) הגעתי לפארק וגיליתי שאמנם יש תורים, אבל הם לא נוראיים. הבעיה היחידה היתה השמש שהיכתה ללא רחמים.

בסופו של דבר הגעתי ל-Kingda Ka, רכבת ההרים הגבוהה בעולם. אחרי תור קצר באופן מפתיע הגיע תורי לעלות ואכן היה מדובר בנסיעה מדהימה (וקצרה). בהמשך היום החלטתי גם לנסות את המושב הקדמי, דבר שהיה שדרוג משמעותי לנסיעה. בלילה, כשחזרתי לסיבוב אחד אחרון, שמעתי מישהי אומרת שזו הפעם האחרונה שהיא נוסעת במושב הקדמי (וזה אחרי שבמתקן אחר אמרה שהיא חייבת את המושב הקדמי).

היום תכננתי להגיע לאטלנטיק סיטי, אבל בעקבות המלצות של מספר אנשים לא להתקרב למקום אסע למקום אחר. מחר אסע מהמלון לניו יורק לשבוע האחרון בארצות הברית.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

ערב טוב לכולם!

עוד שבוע עבר באמריקה, הפעם בבוסטון ופילדלפיה. השבוע התחיל עם קצת שופינג עם אבא שלי, בעיקר בבסט ביי ברחבי בוסטון. יום לאחר מכן, אחרי ציפיה של חודשיים, פגשתי שוב את דז'ה וו, רכבת ההרים שעברה ממג'יק מאונטיין. בדומה לאנקונדה ולשלוש הכפילות שלה בקנדה וארה"ב (מסתבר שרכבתי על הרכבת הזאת בשלוש ארצות ושתי מדינות של ארה"ב) וכמו שמרמז שמה (ששונה לגוליית, ביזיון), היא מתחילה בעליה אחורה, משתחררת, עושה כמה סיבובים ובסוף עולה בצד השני ועושה את כל הסיבוב אחורה. ההבדל קטן, אבל משמעותי: העליות מהן משתחררת הרכבת אנכיות לחלוטין, דבר שנותן לה מהירות של פחות או יותר 100 קמ"ש.

הפארק עצמו היה טוב מאוד, אבל עמוס במבקרים. הדבר גרם לתורים די מעצבנים וניצול לרעה של התורים לבודדים. לשמחתי, איכשהו הצלחתי לשבת במושב הקדמי של הרכבת המהירה ביותר בפארק (בערך 120 קמ"ש) אחרי שחתכתי קצת את התור עם המסלול לבודדים. לצערי, הטריק הזה לא תמיד עבד ובדז'ה וו עצמה לא הצלחתי לשבת במקום טוב כלשהו.

הצרה הגדולה של הפארק הזה, כמו כל הפארקים, היא המחירים של המוצרים בתוך הפארק. אם מישהו חשב להתלונן על מחירים של בתי קולנוע הוא צריך לבקר באחד מהפארקים של סיקס פלאגס, שם הוא ימצא אוכל באיכות בינונית במקרה הטוב במחיר של מסעדה ממש טובה. וזה עוד לפני שהזכרתי את הלוקרים והמשחקים שהסיכוי לזכות בהם ידוע במדע כ"הסיכוי הנמוך ביותר הניתן למדידה". אבל למרות כל זה, הפארקים עדיין שווים את המחיר, בייחוד בהשוואה לפארקים בארץ.

ביום שלישי טיילתי עוד קצת בבוסטון ובערב נסעתי למשחק בייסבול של קבוצת הרד סוקס. באתר של הקבוצה היה שם של "החניון הרשמי של הרד סוקס", אבל לא ציינו שם שהחניון נמצא פחות או יותר בצד השני של העיר. כך יצא שהסתובבתי בעיר בערך ארבעים דקות בחיפוש אחר האצטדיון. אחרי ששאלתי חצי מאנשי בוסטון איך להגיע הצלחתי סוף סוף למצוא את המקום רק כדי לגלות שאחרי משחק יחסית מותח הרד סוקס הצליחו להפסיד משחק חמישי מתוך שבעה.

בדרך חזרה למלון עברתי באיזור בו שוטר הרג עבריין כלשהו באותו יום, דבר שמשך לשם כמה כתבים מהתקשורת המקומית. מבדיקה שערכתי באתר של הערוץ שצילם שם, לא הופעתי בכתבה.

ביום רביעי המשכתי לפילדלפיה, אבל משיחת פייסבוק עם מישהו שגר שם התברר שהזמנתי מלון באיזור לא כל כך טוב של העיר. כשהגעתי לשם גיליתי למה הוא התכוון. רגע לאחר שיצאתי מהאוטו זכיתי לצפות בלא פחות מעשר ניידות משטרה עוברות בכביש ליד המלון. גם בהמשך היום המצב לא השתפר כשעברו שם ניידות משטרה בערך פעם בשעה.

פילדלפיה עצמה התבררה כעיר נחמדה מאוד בתנאי שלא יוצאים מאיזור הדאונטאון. כל חריגה מהכלל הזה מביאה מהר מאוד לאיזורים ששומעים עליהם בחדשות, בדרך כלל רגע לפני ראיון עם שוטר.

אתמול יצאתי מפילדלפיה והגעתי לאלכסנדריה (בוירג'יניה, לא במצרים). בגלל טעות מצערת הזמנתי את המלון היחיד שגובה כסף על חניה וביצעתי הזמנה שאי אפשר לבטל או לשנות בשום תנאי. לשמחתי, עיריית אלכסנדריה לא חמדנית יותר מדי ומאפשרת חניה בחינם מסביב למלון, בחלק מסויים אפילו ללא הגבלת זמן. למלון יש שאטלים לתחנת המטרו הקרובה, כך שהאוטו ישאר ללא שימוש בימים הקרובים.

היום, אחרי שישה ימים ללא רכבות הרים, נסעתי לפארק הקרוב, סיקס פלאגס אמריקה שנמצא במרילנד. התכנון שלי היה ללכת מחר, אבל מכיוון שהפארק עבר למתכונת של סופי שבוע בלבד נאלצתי להתפשר על היום. ימי ראשון הם בדרך כלל אסון בפארקים, אבל בגלל גורם אחד שלא לקחתי בחשבון הפארק היה ריק כמעט לחלוטין: מזג האוויר.

במרילנד, למי שלא יודע, יורד גשם גם בקיץ. עם ברקים, רעמים וכל האפקטים הנלווים. מכיוון שרכבות הרים נחשבות כמקומות גבוהים (וחלקן עשויות ממתכת), אי אפשר להפעיל אותן כשיש ברקים. אמנם הפארק הריק הוביל לכך שהצלחתי לעלות על חמש רכבות הרים בשעתיים, אבל בשעה אחת וחצי, כשאני חצי דקה לפני עליה לרכבת האחרונה שהיתה פתוחה, נסגרו כל המתקנים עד להודעה חדשה. במאמץ רב, אחרי שהפכתי לספוג, הצלחתי להגיע לאיזור בו מוכרים אוכל במחיר מופקע.

בערך בארבע הגעתי לאיזור הרכבת שהיתה חסרה לי, שם התחבאתי מהגשם באחת החנויות וגיליתי חבורה של ישראלים שהתאכזבה גם היא מהגשם (ומהמוזיקה הבלתי נסבלת באיזור. בשעתיים לאחר מכן הסתובבתי איתם, ולשמחתי, רגע לפני שהם עזבו, השמיים התבהרו והרכבות נפתחו מחדש, כך שיכולתי להשלים את הסדרה. לאחר מכן נפרדנו והמשכתי את הסיבוב השני על כל רכבת, הפעם במושב הקדמי.

לשמחתי הרבה, ארבע שעות ההפסקה הבריחו את רוב האנשים מהפארק (מלבד הישראלים, שהתברר שהיו חלק לא מבוטל ממבקרי הפארק), כך שזמן ההמתנה הארוך ביותר שנאלצתי לסבול היה שתי רכבות (ריקות, בהרצה לפני פתיחה). המצב היה מגוחך לחלוטין ברכבת האחרונה שעליתי עליה. ישבתי לבד בשורה הראשונה, בעוד שאר הרכבת היתה ריקה לחלוטין. לאחר מכן עשיתי סיבוב נוסף בלי לרדת בגלל שבתור עמדו בערך שלושה אנשים.

השבוע הולך להיות עמוס בהליכה. שלושה ימים בוושינגטון, משחק פוטבול באיזור, נסיעה לניו ג'רזי, ביקור בפארק הגדול ביותר בחוף המזרחי (סיקס פלאגס גרייט אדבנצ'ר) וביקור באטלנטיק סיטי, הגרסה המזרחית של לאס וגאס. משם, עוד שבוע בדיוק, אחזור לניו יורק לשבוע האחרון של הטיול.

יום טוב.

שלכם,

nadavs