נדב שהיה בארה"ב

צהריים טובים לכולם!

אחרי כמה ימים בלוס אנג'לס, יצאתי בשבת הקודמת לכיוון סן דייגו. סוף סוף היתה אפשרות לבחון את הג'י פי אס כמו שצריך, ולצערי התברר שהוא די מדוייק כשהוא אמר שלוש שעות נסיעה. היציאה מלוס אנג'לס היתה סיוט. מסתבר ששעת העומס בעיר הזאת היא "כל רגע נתון", לא טווח מסויים. רק אחרי שהצלחתי לצאת משם הצלחתי להגיע למהירות המותרת, 65 מייל לשעה (104 קמ"ש בתרגום לעברית).

שלוש שעות לאחר מכן הגעתי לבית שבו אירח אותי זוג אמריקאים נחמד מאוד. יום לאחר שהגעתי הם ערכו לי סיור ברוב סן דייגו. לשמחתי, לשמש נוספה גם רוח קרירה ונעימה, כך שההליכה לא הפכה לסיוט. יום לאחר מכן, כשהם יצאו מהבית, יצאתי יחד איתם, אבל לכיוון טוסון, אריזונה.

גם הפעם הג'י פי אס היה מדוייק והציק לי באופן מיוחד עם זמן הגעה של שש שעות שהתברר כמדוייק ביותר. באמצע הדרך נדלקה נורה שהורתה לי למלא אוויר בצמיגים, אבל ביקור קצר בתחנות הדלק באיזור הראה שמבחינת אוויר בצמיגים, ארצות הברית היא מדינת עולם שלישי. בניגוד למשאבות היעילות שיש בארץ (מכוונים וממלאים), המשאבות כאן מצויידות במקרה הטוב במד לחץ אוויר לא מדוייק ובמקרה הגרוע מצויידות בצינור בלבד, כשאת מדידת האוויר צריך לעשות עם מודד חיצוני. בסופו של דבר הצלחתי איכשהו למלא אוויר, אבל כל חיפושי התחנה הנורמלית (שלא קיימת באמת, כמסתבר) והאוכל (בנקודה הכי חמה בדרך) האריכו את הדרך בעוד שעה.

בסופו של דבר הגעתי לטוסון, שם האוטו היה נחמד והציג לי טמפרטורה של בערך 45 מעלות (עם שיא של 47). לשמחתי המזגן בחדר היה מצויין. בטוסון עצמה טיילתי קצת בטבע (עם מפה לא מדוייקת שהציגה נחל זורם באיזור מלא אבנים יבשות) וביקרתי באחד ממוזיאוני התעופה עם סיור לבסיס חיל האוויר הסמוך. היה חם לתפארת.

אחרי טוסון הגיעה תורה של פיניקס, העיר שהוכיחה שתמיד אפשר לעלות בטמפרטורה. אמנם שיאי הטמפרטורה הנוראיים של ההגעה לטוסון לא חזרו על עצמם, אבל סיבוב בפיניקס בשעות היום היה קשה מנשוא.

בשישי בערב הייתי במשחק בייסבול, אריזונה דיאמונדבאקס מול השיקגו קאבס. מסתבר שמדובר במגרש ענק בשביל משחק שרובו מתרכז בריבוע של 30 על 30 מטר. מכיוון שבמשחק עצמו לא קורה יותר מדי, העניין מתרכז בזמני החלפת הקבוצות. כל מה שרואים בסרטים - תחרויות בין הצופים, תחפושות, הגרלות כספיות לפי מספר הכרטיס, השלכת חולצות לצופים ומצלמות שמחפשות אנשים שמתנשקים, רוקדים או סתם יושבים - אמיתי. לפעמים גם קורה משהו מעניין במגרש, אבל אלו המצבים הנדירים יותר.

בסופו של דבר ניצחה הקבוצה המקומית, כך שכל הנוכחים במגרש נהנו ממופע זיקוקים שלא היה מבייש את הבמה בהר הרצל ביום העצמאות (למרות שהמגרש די קרוב לשדה התעופה של פיניקס). בנוסף, בגלל שהדיאמונדבאקס ניצחו עם שש נקודות, חברת טאקו בל חילקה טאקו חינם בקניה של שתיה גדולה. אמנם לא ניצלתי את ההזדמנות, אבל שמעתי מישהו שאומר לילדים שלו "Well, tacos tomorrow".

אחרי המשחק יצאתי לחפש את האוטו וכהרגלי בקודש הלכתי לאיבוד. אמנם היה מדובר בשעה עשר בלילה, אבל הטמפרטורה היתה באיזור ה-35 מעלות עם ארבעה אחוזי לחות. אחרי חמישים דקות בהן שתיתי ליטר מים (ועדיין הרגשתי שאני מתייבש) מצאתי את האוטו רחוק מאיפה שחיפשתי אותו בהתחלה. לשמחתי המזגן שלו מקרר מאוד מהר.

עכשיו אני נמצא בקוטונווד, עיירה קטנה ליד אחד הפארקים שהומלצו לי בסן דייגו, בו אבקר מחר. אני מקווה שהטמפרטורה תרד מארבעים מעלות, למרות שזה לא סביר.

לסיום, ביום שלישי אני עוזב את אריזונה ונוסע לנוואדה - לעיר החטאים. הולך להיות כיף.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

בוקר טוב לכולם!

אחרי המקרה הבעייתי עם חברת הרץ פניתי מיד לחברת האשראי וביקשתי הגדלה של המסגרת. ביום רביעי, אחרי שנודע שהמסגרת הוגדלה, פנינו לסוכנות הרץ המקומית במקום זו של שדה התעופה. שני הפקידים שישבו שם התבררו כנחמדים ביותר וניסו לעזור כמה שיותר. כשביקשתי שדרוג לרכב לקחו אותי לסיבוב במגרש החניה והציגו לי אפשרויות. הרכב שמאוד רציתי, הונדה סיוויק, לא היה פנוי (בעיות בלמים), אבל הוצעה לי ניסן ורסה. לאחר מכן חזרה טויוטה קורולה למגרש והפכה לשלי. לבסוף, אחרי עוד המתנה קצרה קיבלתי ניסן סנטרה, שדרוג של שתי רמות מעל הרמה הבסיסית, ללא תוספת מחיר. אפילו קיבלתי מכשיר ניווט ללא תוספת (למרות שזה לא צויין בקבלה, אבל לא טרחתי לעדכן אותם בנושא).

ביום חמישי החלטתי לקחת את הרכב לנסיעת מבחן. היעד, שנבחר כבר מזמן, היה סיקס פלאגס מג'יק מאונטיין. הדרך, כיאה לאיזור לוס אנג'לס, היתה מלאה מכוניות. לשמחתי נסעתי נגד כיוון הפקקים, כך שהצלחתי להגיע למהירויות המקסימליות (ומסתבר שעם האוטו הזה מגיעים קצת מעל המהירות הזאת בלי להרגיש). לבסוף הצלחתי להיכנס לפארק, אבל לא לפני תשלום של 15 דולר לחניה. מסתבר שכרטיס הכניסה הוא החלק הזול ביותר בביקור.

בחניה, לצערי, חיכו מעל עשרה אוטובוסים צהובים שהביאו מאות תלמידים, כך שהתיאוריה שלי על תלמידים שתקועים בבית הספר ולא יציקו לי הופרכה. אחרי הליכה של מאתיים קילומטר עד הכניסה לפארק עברתי בדיקה בטחונית דומה לזו של שדה תעופה ומשם המשכתי לשער הכניסה. בשער נאמר לי שעלי להוציא את כרטיס המנוי שלי לפני הכניסה לפארק. כך מצאתי את עצמי בתור של חצי שעה עד שלבסוף הודפס לי כרטיס המנוי בו, בדומה לשאר התעודות שלי, אני נראה כמו רוצח.

לאחר הכניסה שכרתי לוקר (12 דולר ללוקר קטן) והתחלתי את הטיול בפארק. ניסיתי לעלות ראשית על הרכבת המפורסמת של הפארק, X2, אבל התור היה ארוך מדי והחלטתי לוותר באותו הזמן. עליתי על וייפר, הרכבת בעלת הלופ הגבוה בעולם, ונכנסתי לאווירה המתאימה.

משם פיתחתי שיטה למציאת התורים הקצרים. הרכבות הרחוקות מהכניסה היו נוחות יותר מבחינת התור ובחלק מהן היה אפילו תור של בודדים, כך שהייתי צריך לחכות בערך דקה וחצי בתור. לקראת ערב, כשהתלמידים התפנו מהפארק, הצלחתי להיכנס לתור של X2 שהיה קצר באופן משמעותי מהכתוב בכניסה לתור. וכן, זה היה שווה את זה. בפעם הקודמת שעליתי על הרכבת הזאת (2005) היה חושך. הפעם היה אור וראיתי את כל מהלך הנסיעה. היה תענוג.

בסופו של דבר הצלחתי לעמוד ביעד שהבטחתי לעצמי - עליתי על כל רכבות ההרים בפארק. האכזבה היחידה נרשמה כשראיתי שהרכבת דז'ה וו נעלמה מהשטח. מסתבר שהיא עברה ל-Six Flags New England, כך שאני אפגוש אותה בצד המזרחי של הטיול.

בסך הכל, מלבד הפסקת אוכל וישיבה ברכבות עצמן הייתי על הרגליים כל היום. את הכאב אני מרגיש עד עכשיו, אבל זה בהחלט היה שווה את זה.

אתמול נסעתי לבדוק את האוטו לכיוון השני, בוורלי הילס. נסעתי לבדוק אם השתנה משהו בתיכון (כן, הוסיפו שלט) ונסעתי בכבישים שחרשתי לפני שש שנים. בסופו של דבר, כשרציתי לחזור, התברר שביום שישי מאוד לא מומלץ להתקרב לכבישים המהירים. כל הנסיעה התבצעה בתוך פקק תנועה אחד גדול שהשתחר דקה לפני שהייתי צריך לצאת מהכביש המהיר. אני מקווה שהיום יהיה קצת יותר פנוי.

היום בצהריים אני יוצא מלוס אנג'לס ונוסע לסן דייגו. משם תתחיל היציאה מקליפורניה שאליה אחזור רק בתחילת אוגוסט.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

בוקר טוב לכולם!

אחרי כמעט שש שנים בהן המקום הרחוק ביותר מהבית שהייתי בו היה חור נידח בבלגיה, חזרתי לארצות הברית. זה היה תהליך ארוך ומשעמם שכלל עיכובים, אוקראינים ואוכל מטוסים שהמילה שהכי רחוקה מההגדרה שלו היא "אוכל".

מכיוון שהבטחתי בבית תמונות, פתחתי אלבום ציבורי בפייסבוק, כך שכולם יכולים לצפות בתמונות האלה. אפשר לראות אותו כאן.

הכל התחיל, במצב רוח אופטימי יחסית, ביום שני בחמש וחצי בבוקר. בשעה זו צלצל השעון המעורר והזכיר לי עוד סיבה שבגללה אני שונא לטוס. אחרי רבע שעה נסגרה המזוודה סופית ויצאנו לשדה התעופה. השדה עצמו התגלה כמקום עבודה מועדף על בנות הבסיס שלי (פגשתי שם שתיים מתוך ארבע שאני יודע שעובדות שם), דבר שהקנה לי קיצור אדיר, של עשרים שניות בערך, בתור לצ'ק אין (שהיה קצר במיוחד). הצ'ק אין עצמו היה, עד כמה שאני יכול לזכור, הארוך ביותר שאי פעם נכחתי בו. דיילת הקרקע ביקשה את טופס הויזה האלקטרונית, הדרכון הגרמני והכתובת בארה"ב והוכיחה מקצועיות מרשימה כשלא ידעה בדיוק מה לעשות עם המידע הזה. לבסוף קיבלתי כרטיסים לקייב וניו יורק והמזוודה, ששקלה 20.5 ק"ג (45 פאונד), נבלעה במערכת המיון של המזוודות.

אחרי הפרוצדורה המתישה הזו נפרדתי מההורים (אחרי שהבטחתי שאצלם ואשמור על עצמי), עברתי ביקורת דרכונים ראשונה, בדיקת בטחון וביקורת דרכונים שניה. בדיוטי פרי עצמו הצבתי לעצמי מטרה אחת - למצוא כספומט למשיכת דולרים. הכספומט ליד דוכן החלפת הכספים של בנק הפועלים הוציא רק שקלים חדשים (למה? באיזו עוד מדינה משתמשים במטבע הזה? ולמה הפרשי השער כ"כ גבוהים?), כך שעברתי את הסיבוב הרגיל בדיוטי פרי - ביקרתי בחנות באג, קיבלתי חום מהמחירים וברחתי לפני שעובדי החנות מוכי הבטלה (שבע בבוקר זו כנראה אחת השעות המתות יחסית של נתב"ג) יתנפלו עלי עם שאלות.

הישועה נמצאה בדרך לשער היציאה. תחת כותרת בומבסטית של "ההזדמנות האחרונה" הופיע כספומט של בנק הפועלים שלקח עמלה מפתיעה של שלושה דולר בלבד. כשהם רוצים הם יכולים.

שער העליה למטוס, כיאה לחברת תעופה נידחת באירופה, היה שער של אוטובוס (כן, הם עוד קיימים). עם פתיחת השער (באיחור) התנפלו האנשים על האוטובוס כאילו הוא האוטובוס האחרון בנתב"ג. לבסוף, אחרי שנשארו באולם רק האנשים הרגועים, עליתי לאוטובוס והגעתי לאיירבאס של אירו-סוויט. בשעה כלשהי, קרובה פחות או יותר לשעת ההמראה, יצאנו מהשער, ויקטור (או בוריס, או אנדריי) הקומנדטה דיבר בכריזה והמטוס יצא לדרך של שלוש שעות וקצת לעבר שדה התעופה בוריספיל, קייב.

אחרי נחיתה קופצנית למדי נכנסנו שוב לאוטובוס והגענו לטרמינל המופלא, שם הסתבר שאת השלטים בשדה התעופה הזה עיצב ילד בכיתה ג' עם התלהבות מוגזמת מעיצוב רקעים בוורד. אחרי בדיקת דרכונים מעמיקה של שניה וחצי המשכתי עם כל שאר הנוסעים (כנראה אף אחד לא באמת רצה להגיע לקייב) לעבר טיסות המעבר, שם התבררו מימדי האסון האוקראיני. על מסך קטן ומעצבן הופיעה הטיסה שלי לניו יורק, שהיתה אמורה לצאת בשעה 13:35 (השעה באוקראינה זהה לישראל), עם הכותרת המעצבנת מכולן: "Delayed till 21:00".

מיד הפעלתי את כל נהלי החירום והודעתי להורים שלי שאסור לטוס דרך אוקראינה בעתיד. אבא שלי, שהזמין את טיסת ההמשך בתוך ארצות הברית, הזיז את הטיסה לשעה אחרת ובינתיים ביליתי את זמני בבזבוז הסוללה של המחשב על חיבור אינטרנט מקרטע וקנייה של סנדוויץ' שהדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד עליו הוא שבצבא אכלתי דברים גרועים יותר.

חברת אירו-סוויט, בנחמדותה המופלגת, ניסתה בינתיים להרוג את כל הנוסעים. האנשים המתחשבים שלה הביאו לשדה התעופה בקבוקי מים ואת האוכל שהיינו אמורים לאכול בטיסה וחילקו לכל דחויי הטיסה כנגד הצגת הכרטיס. אחרי אוכל סביר בטיסה מישראל (חביתה מגולגלת עם גבינה, טעים באופן מפתיע) התאכזבתי לגלות מנה שככל הנראה היתה בשרית, אבל לא היה ניתן לזהות לפי הטעם. זה היה באמת נוראי.

שאר הזמן עבר עלי בקריאת ספר שלם והאזנה לכריזות. מסתבר שהטיסה לניו יורק לא היתה מיוחדת. חלק לא מבוטל מהטיסות בשדה התעופה הזה יוצאות באיחור. הטיסות שלא עוכבו היו של חברות זרות, מה שהראה את האיכות של חברת התעופה של אוקראינה.

לבסוף, בשבע וחצי, התחילו המיונים לכניסה לכלוב האמריקאי. מכיוון שהכניסה לארצות הברית דורשת סריקה מעמיקה (ולעיתים גם מישוש פיזי, שלשמחתי לא עברתי), שער היציאה לארצות הברית מגודר כך שניתן להיכנס אליו רק דרך הבדיקה הבטחונית. לבסוף, גם באיחור, החלה העליה למטוס. על הכיסא לידי התיישבה אוקראינית שלא ידעה מילה באנגלית, כך שבהמשך כל הטיסה תקשרנו באמצעות קולות וסימני ידיים.

מכיוון שכבר איחרנו, החליטה החברה שאפשר לאחר עוד קצת. שני נוסעים שביצעו צ'ק אין ולא עלו למטוס עיכבו אותנו בעוד שעה שלמה ולבסוף יצאנו באיזור עשר בלילה לכיוון ניו יורק. בגלל האיחור קיבל הטייס אישור לטוס יותר מהר וקיצר את הטיסה בשעה בערך. האוכל, למי שתהה, היה זהה לאוכל שקיבלתי בשדה התעופה. נורא. הסרטים בטיסה היו שקופים, כלומר לא היו בכלל. הנוסעים צריכים לשעשע את עצמם. זו רק טיסה של תשע שעות, לא משהו רציני.

בסופו של דבר הגענו לניו יורק. אחרי טיול קצר של המטוס בשדה התעופה חוברנו לשרוול ונכנסנו לשדה. העמדה הראשונה היתה כמובן בדיקת הדרכונים, אימתם של כל התיירים. לשמחתי השוטר לא שאל יותר מדי שאלות (למען האמת הוא לא שאל שום דבר) והתייחס אלי כעבריין בפוטנציה כמו שהוא מתייחס לכל שאר התיירים. התבקשתי לתת טביעות אצבעות ולהצטלם. לבסוף הוחתם הדרכון שלי ונכנסתי לארצות הברית.

לאחר שלקחתי את המזוודות התחיל המסע שלי לעבר הטרמינל של דלתא על מנת להקדים את הטיסה ללוס אנג'לס מתשע לשבע. בשדה התעופה JFK יש רכבת שמעבירה את הנוסעים בין הטרמינלים. חבל שהרכבת לא דואגת לכך שהטרמינלים לא יהיו נטושים בלילה. היחיד שהסתובב שם היה שוטר שישב בכניסה לטרמינל. כל העמדות היו סגורות והטיסה הראשונה של דלתא יצאה בשבע בבוקר, כך שהייתי צריך לעביר שעתיים וחצי איפהשהו. אחרי טיול לא קצר מצאתי כמה חנויות, אבל היחידה שהיתה פתוחה היתה מקדונלד'ס, לא אוכל אידיאלי לשעת לילה כשאני חצי מת. ניסיתי לקרוא קצת, אבל מהר מאוד הבנתי שכל עמוד שאני עובר מקרב אותי עוד יותר לעבר הירדמות על הכיסא. בסופו של דבר החלטתי לעשות טיול קצר בשדה התעופה ובסופו גיליתי את עמדת הצ'ק אין הפתוחה היחידה של דלתא. הצלחתי להקדים את הטיסה, הודעתי לכל מי שצריך ועברתי, בפעם המאתיים, את הבדיקה הבטחונית. לקראת העליה למטוס התברר שדלתא היא חברה מאוד מסודרת: קודם עולים נוסעי מחלקת העסקים, אחר כך חברי הנוסע המתמיד ולאחר מכן לפי שורות. חמש דקות לפני הזמן נסגרה דלת המטוס ויצאנו לדרך. האוכל בטיסה כלל בייגלה ומים, אבל זו היתה הטיסה הטובה ביותר מבין השלוש. היה לי אפילו מסך אישי בו יכולתי לראות אילו סרטים מוצעים בתשלום. בסוף הטיסה גיליתי משחק טריוויה בו ניצחתי בסיבוב הראשון והפכתי לאלוף של כל הזמנים על אותו מטוס. לצערי, בסיבוב לאחר מכן הגעתי למקום השני בלבד וגם ירדתי בדירוג אלופי כל הזמנים.

אחרי שש שעות נחתנו (ללא קפיצות על המסלול לשם שינוי) בלוס אנג'לס. לקחתי את המזוודה ונסעתי עם דוד שלי לחברת ההשכרה, שם הצלחתי לקבל שדרוג בהנחה רצינית. הבעיה התחילה כשניסו לחייב את כרטיס האשראי והתברר שהמסגרת לא מתאימה. בגלל השטות הזאת החזקתי את עצמי עד אחת עשרה בלילה לפי שעון לוס אנג'לס (למרות שאני סובל קשות מג'ט לאג). היום קיבלתי הודעה שהעניין סודר.

ולסיום, מחר, אחרי שש שנים יבשות בהן נאלצתי להסתפק בסופרלנד, אני נוסע לסיקס פלאגס מג'יק מאונטיין (עם שבירה קצרה בפארק אירופה בגרמניה). לשמחתי באותו זמן יבלו ילדי לוס אנג'לס בבתי הספר ומבוגרי העיר יבלו בעבודה. בניגוד לפעם קודמת, הפעם צריך לעבור על כל רכבות ההרים.

יום טוב.

שלכם,

nadavs