נדב שהיה בארה"ב

ערב טוב לכולם!

נתחיל היום בשאלה פילוסופית: למה חשבונות לתשלום מגיעים בדואר יותר מהר מצ'קים? אף אחד לא יודע, אבל זה נכון. לדוגמה, חבורת הגנבים שנקראת "ביטוח לאומי" דורשת את התשלום שלה בזמן, אחרת הוא עולה בטור הנדסי כל שניה וחצי. לעומת זאת, כמעט ארבעה שבועות אחרי שסיימתי שירות מילואים לא קיבלתי מהם שקל.

ביום חמישי, העשרה בנובמבר, קראתי באתר שלהם שאם הצבא לא מעביר את המידע על המילואים תוך שבועיים צריך לשלוח להם את הטפסים הרלוונטים. מכיוון שלא היתה לי שום כוונה להגיע לנתניה ולהתייבש שם שוב, שלחתי להם מייל בנושא. את התשובה קיבלתי לאחר עשרה ימים. אני מודע לכך שהם מטפלים באלפי אנשים, אבל תשובה לשאלה פשוטה, במיוחד כשהתשובה כוללת ארבע מילים ומספר פקס, לא צריכה לקחת יותר מיומיים (ואני מוכן להתפשר על ארבעה ימים, כי שלחתי את השאלה ביום חמישי).

בסופו של דבר שלחתי להם את כל המסמכים הרלוונטים, ואז הפקס שלהם ניסה לתקשר חזרה עם הפקס אצלי בבית. הפקס הוא מכשיר משולב של HP, ולמכשירים האלה יש נטייה להיות קצת מטומטמים לפעמים. הביטוח הלאומי ניסה לשלוח לי הודעה בערך חמש פעמים עד שהצלחתי לגרום למכשיר בבית לקלוט את ההודעה שאמרה שהמסמכים התקבלו.

ביום חמישי קיבלתי מכתב בדואר עם הסמל של חברי הטובים. בדרך כלל מכתבים מהם מגיעים עם מספר למטה ותאריך מאוד קרוב לתשלום, אבל הפעם הם פשוט שלחו מכתב שבו הם ציינו שהם קיבלו את הפניה שלי ושזמן הטיפול בתביעה הוא שבועיים. אם למישהו יש הסבר הגיוני למה התהליך לוקח שבועיים, אני פתוח להצעות. התיאוריה שלי כרגע היא עומס במחלקה שמטפלת בתביעה, שנקראת מחלקת אבטלה ומילואים.

ומהמוסד שתפקידו לגבות מהעם למוסד שתפקידו לאחרונה הוא להשתיק את העם: הכנסת. מאז שחברי הכנסת חזרו מהפגרה שלהם הם לא מפסיקים בחיסול אקטיבי של הדמוקרטיה. חוק ההשתקה שעבר בשבוע שעבר בקריאה ראשונה הוא עוד שלב בדרך לחיסול חופש הביטוי בישראל. שלוש מאות אלף שקלים בלי הוכחת נזק? מצויין. אני אוכל לתבוע בכיף את כל מי שקרא לי אידיוט פה בתגובות לאורך השנים (זה הרבה מאוד כסף). יותר מזה - אותם מעליבים יצטרכו לתת לי להגיב בבלוג שלהם על ההאשמות החמורות נגדי.

מצד שני, חצי מחברי הכנסת (או אפילו כולם) יוכלו לתבוע את עלבונם על מה שכתבתי נגדם בבלוג (ועוד להפקיע אותו לצורך תגובה שתהפוך ללא ספק לפוסט הארוך ביותר בישראבלוג). להגנתי אוכל לטעון "אמת דיברתי", אבל אז חברי הכנסת ידרשו שלא ישפוט אותם שופט שלא עבר שימוע קודם לכן, כי יש חשד שהוא שמאלני וגרוע מכך, תומך בדמוקרטיה.

ובנימה אופטימית יותר, אתמול הייתי במשחק של מכבי תל אביב בכדורסל. אני לא חובב ספורט גדול, ואם הייתי בבית והיתה לי אפשרות לצפות במשחק בטלויזיה, יש סיכוי טוב שהייתי מוותר ועורך טורניר פוקר סוער בפייסבוק במקום. אבל צפיה במשחק עצמו היא חוויה אחרת, וכשמישהו מציע כרטיסים למשחק כזה לא אומרים לא.

בשעתיים שישבתי שם גיליתי ששיטות תקשורת שחשבתי שעברו מהעולם עדיין קיימות בין קירותיו של היכל נוקיה. מסתבר שיש אנשים שעדיין מתקשרים באמצעות תיפוף וקריאות משונות. יש גם אנשים שכל תפקידם הוא לנצח על התזמורת ובמשך כל המשחק הם עם הגב למגרש. מדובר באנשים שקונים מנוי ומגיעים לכל המשחקים, אבל ככל הנראה לא ראו אפילו אחד.

ולסיום, נחזור לרגע אל מקורותיו של הבלוג, ארצות הברית. יום שישי האחרון היה יום שישי השחור, יום הקניות הגדול של האמריקאים. ביום הזה חנויות נפתחות בלילה (לילה אחד חזרנו מארוחת חג ההודיה וראינו אנשים עומדים בתור באחת עשרה בלילה) ואפשר לקנות בהן כמעט הכל בהנחות מטורפות. בשנים האחרונות היה נהוג שלפחות אדם אחד נרמס למוות ביום הזה, אבל השנה הם חרגו ממנהגם ואנשים רק נפצעו. אישה אחת ריססה את הקונים האחרים בגז מדמיע כדי להגיע ראשונה למוצרים שהיא רוצה, ובחנות וול מארט כלשהי נשמעו יריות. יום שישי שחור סטנדרטי לחלוטין.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

צהריים טובים לכולם!

השבוע שעבר היה שבוע נורא עם שתי נקודות אור בלבד: קבלת המכונית והעובדה שהשבוע נגמר. מלבד זה, את כל השבוע שעבר צריך לזרוק לפח. הסיבה היא ימים שני ורביעי, שאותם ביליתי בהכנות לטקס יום הזיכרון.

אנשים שלא משרתים בצבא (או כאלה ששירתו לפני הרבה שנים) בוודאי חושבים שתפקיד הצבא הוא להגן על המדינה במקרה של מלחמה, אבל אלו שטויות. תפקיד הצבא, מלבד לספק ג'ובים, הוא להתכונן לטקס יום הזיכרון. זה האירוע הגדול והחשוב ביותר במשך השנה. יותר מתרגילים, יותר מהחלפת רמטכ"ל ויותר ממלחמה כוללת.

במשך השנה, מיום העצמאות ועד חודשיים לפניו בשנה שלאחר מכן, הצבא עורך הכנות לאירוע הגדול של השנה. טקסי החלפת פיקוד, ימי עיון, טקסי סיום קורסים למינהם ועבודות רס"ר פשוטות של הבסיס, לנקיון זבל. אבל פעם בשנה, באיזור מרץ-אפריל, מגיע הזמן לפרסם הקצאת תורנויות מטורפת ובה עבודות רס"ר להכנת טקס יום הזיכרון.

אחרי שנתיים בהן הצלחתי לעשות רק יום אחד בשנה, הגיעה השנה השלישית שהפילה אותי עם יומיים של אחת התורנויות הנוראיות ביותר שקיימות. כל מה שעשיתי ביומיים האלה הוא לטאטא ולגרוף את הטבע מעצמו. מתוך 12 שעות שהייתי בתורנות ביומיים האלה, ניקיתי זבל במשך ארבעים דקות נטו. כל שאר הזמן הוקדש למנוחה או להזזת חול ממקום למקום.

יום שני היה זוועתי במיוחד. האידיוט שאחראי על הנקיון בבסיס הגיע איתנו למקום הטקס והורה לנו לגרוף אבנים משביל כורכר, כדי שכל הזקנות שהולכות שם לא יחששו מהחלקה. את העבודה הדבילית הזאת סחבנו חברי לסבל ואני במשך כל היום עם הפסקת מים כל רבע שעה (כל הפסקת מים ארכה כעשר דקות, ככה שלא עבדנו יותר מדי). היה חם ומגעיל.

גם רביעי לא הביא יותר מדי בשורות, אבל יצא לי לראות שאני לא הדביל היחיד שזרק חול לפח. עשרות שקיות זבל נזרקו, רובן מלאות בכמה עלים והרבה מאוד חול. פשוט זרקנו חול מהאתר בתוך שקית. השרב שהיה באותו יום לא תרם להרגשתנו הטובה, ובשעה שלוש כולנו כבר ישבנו מיואשים בהמתנה לאוטובוס.

יום שלישי היה יום הישועה שלי. להזכירכם, ביום ההולדת הובטח לי אוטו, וביום שלישי הוא הגיע. הגעתי לסוכנות, קיבלתי הסבר מפורט על הרכב ונסעתי משם ישר לעבר תחנת הדלק על מנת להוציא לא פחות מ-7.62 שקלים לליטר. לפי כמה חישובים שערכתי, עם כמות הנסיעות שאני מתכנן לעשות בחודש, אני אמור לכסות את הוצאות הדלק עם המשכורת הצבאית (עד כמה שאפשר לקרוא לסכום המגוחך הזה משכורת). הבעיה היא שכנראה בחודש הבא המחיר יעלה, אבל דמי הכיס האלה יישארו אותו דבר.

עוד בעיה היא חניה. בבית ובבסיס יש לי מקום חניה, אבל בעקבות כמה חולי ירקת, כנראה יצומצמו עוד מקומות החניה בערים הגדולות. כל מיני אנשים עם אחריות סביבתית וככל הנראה חניה פרטית ליד הבית מציעים לצמצם את מספר החניות והנתיבים בערים על מנת לפנות מקום לאופניים. ללא ספק, רעיון מדהים. אם תימשך המגמה הזאת, בתוך מספר שנים כל תושבי תל אביב יעברו לגור בפריפריה, כי בתל אביב הם לא יוכלו לחיות עוד.

המשיחים הירוקים שכל כך רוצים לראות את המכוניות נעלמות מהעולם מפספסים דבר אחד: אין אלטרנטיבה. בגרמניה טיילתי במשך שבועיים וחצי עם תחבורה ציבורית, ועכשיו, אם הייתי מטייל שם שוב (כשאני יכול לשכור רכב בחו"ל), לא הייתי מתלבט יותר מדי האם לשכור רכב או לקחת רכבת (רמז: רק רכבת). ברוב הארץ, ובמיוחד איפה שאני גר, התחבורה הציבורית היא, במילים עדינות, נוראית. אם אני רוצה לצאת לנתניה, אני צריך לתזמן את עצמי במדוייק עם האוטובוס שמגיע פעם בשעה וחצי, לבדוק מתי יש אוטובוס חזרה (רמז: לא בלילה) וכמובן להיות בבית באמצע השבוע, כי בסופי שבוע אני יכול להגיע רק ברגל.

הסיבה שעומד בחניה שלנו אוטו שרשום על שמי היא לא הרצון העז שלי לשרוף 400 שקל בחודש על דלק או להוכיח לכל הירוקים האלה שהם קצת לא נורמליים, אלא בגלל שאין לי ברירה. בתור חייל אני אמנם נוסע חינם בתחבורה הציבורית, אבל לדעתי עדיף לשלם ולחסוך ימים שלמים בנסיעות מאשר לסגור את הארנק ולהתייבש בתחנות מרכזיות למינהן.

נתראה ביום שלישי, בפוסט עצמאות מיוחד.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

ערב טוב לכולם!

חופשת סוכות נגמרה לה, ואחרי המטבח של יום ראשון (וואו, זה באמת היה השבוע?) שאר השבוע עבר בנעימים. ביום שני החליפו אותי מאוחר מדי והיה חם, ביום שלישי שטפתי כלים בבית וביום חמישי הכנסתי את הכלים בבית למדיח. ללא ספק, יש לי עתיד מזהיר בתחום נקיון הכלים. אם אני אמשיך בקריירה הזו, ללא ספק יחטפו אותי בסוף השירות לאיזו מסעדת גורמה, שם אקבל את המשכורת הממוצעת בתחום (המינימום של המינימום), בערך אגורה לצלחת, שתי אגורות לכוס ועשירית אגורה למזלג.

מלבד ההזדמנות הנהדרת להראות שאני עדיין יודע לשטוף כלים (וההזדמנות לראות את הרמה הנוראית של הרב"טים הנוכחיים במטבח. כשאני עשיתי את המטבחים שלי היינו שוטפים כמו שצריך ומסיימים באותו זמן. עכשיו פשוט לא מנקים), גיליתי שבזמן שלא הייתי בגף (כי שוב עשיתי את הטעות של לשמור עם מישהי בין עשר לשתיים) המציאו כל מיני נהלים חדשים שהייתי צריך ליישם. גם גיליתי שאם לא הייתי במטבח, הייתי יכול להיות בראשון ושני בבית. מזל שיש לי את השיחה עם מפקד הטייסת עוד שמונה ימים. אמנם לא יקרה כלום בגלל זה, אבל לפחות כמה אנשים יוכלו להעמיד פנים שהם עושים משהו.

אחרי חופש ארוך ומייגע אי אפשר לחזור ישר לתפקיד, אז לוקחים אותנו לנופש מבצעי (כן, אני משתתף בנופש מבצעי. המטבח אצלינו מאוד מבצעי). במקום לנסוע לחור מספר אחת, אני נוסע מחר לחור מספר שתיים, בתקווה שמשטרת האופנה לא תופיע לי שם פתאום. זה לא שיש על מה לתפוס אותי, אבל נוכחותם אף פעם לא עוזרת.

ובנושא אחר, לכל מי שלא שם לב, מחר מתחילה התקופה המופלאה שנקראת "אחרי החגים". הפקקים בבוקר יהיו גרועים מהרגיל, התלמידים סוף סוף יתחילו ללמוד (לא באמת, הם סתם יגיעו יותר לבית הספר) ותתחיל האינתיפאדה השלישית. בגלל חגיגות ניתוק הפריזר הפלסטינים יפוצצו את השיחות, יאשימו את נתניהו (שיאשים אותם חזרה), ישגרו קסאמים וכך יתחיל עוד סיבוב מהנה של הפצצות, שיגורים ודוחות בינלאומיים לא מחמיאים. ללא ספק, זה היה חסר בנוף בזמן האחרון. אחרי הכל, המשט היה כבר לפני ארבעה חודשים. הגיע הזמן לגוון קצת.

ולסיום, השבוע המחשב שלי החליט לחלות. לא, לא וירוס, רק חום. הוא התחיל לכבות את עצמו, וכשביררתי מה הטמפרטורה בפנים גיליתי שאפשר היה לאפות שם תפוחי אדמה. עכשיו, אחרי כמה אלתורי מאוורר, אפשר להתקרר שם באוגוסט (וגם בימים כמו היום, שהאוטו הראה ארבעים מעלות. באוקטובר!) והמעבד רגוע ועושה את עבודתו נאמנה.

נתראה שבוע הבא.

יום טוב.

שלכם,

nadavs