נדב שהיה בארה"ב

ערב טוב לכולם!

בשבוע שעבר, בעודי אזרח טרי בערך 12 שעות, עליתי על רכבת לכיוון נתב"ג. כעבור שלוש תחנות ירדתי עם עוד מיליון אנשים מהרכבת ונדחסתי למעלית הגדולה אך לא מספיקה לכיוון הטרמינל. שם גיליתי, בדיוק כמו שכתבו טל פרידמן ואייל קיציס ב"ספר טיסה", השמש בנתב"ג תמיד זורחת (גם בארבע בבוקר) והמסלול שלי לבדיקה הביטחונית היה הארוך מכולם. אחרי בדיקה בטחונית מקוצרת (מסתבר שישראלים יהודים מקבלים הנחות בנתב"ג) הגעתי לתור לצ'ק אין.

מכיוון שלאל על יש מספר טיסות גדול מאוד מנתב"ג, יש לה יותר מ-10% מדלפקי הצ'ק אין. כל מה שצריך לעשות זה לבחור תור ולעשות את ההשוואה התמידית בין התור שעמדתי בו לתור ששקלתי לבחור בו. כל התורים, יש לציין, התקדמו באותו קצב. מלבד התור שהיה משמאלי.

בעוד אני עומד בתור ונהנה מהמחשבה שבעוד כמה שעות אני אהיה במקום יותר קר ויותר שקט, מישהי עקפה בתור משמאלי. האנשים האחרים בתור לא התלהבו יותר מדי מהעניין והתחילו להתווכח איתה. המסכנה שאחראית על הצ'ק אין לא התערבה ("אני לא אחראית על התור") והויכוח עבר לפסים אלימים יותר. אחד הממתינים חטף לה את הדרכון והמסמכים והיא בתורה קפצה עליו ומשכה לו בחולצה כדי לנסות להשיג אותם חזרה. לשמחתי בדיוק אז הסתיים הצ'ק אין שלי וברחתי משם ביחד עם אח שלי.

אחרי בדיקה בטחונית קצרה הגענו לביקורת הדרכונים. בניגוד לצ'ק אין, שם יש הבדלים משמעותיים בין התורים. התור שעמדתי בו היה ללא ספק האיטי ביותר. מהחלון נשקף אל העומדים בתור בחור חביב וחייכן, אבל איטי בצורה יוצאת דופן. לשמחת כל העומדים בתור (כולל הדוס החביב שעמד מאחורינו בתור וזרק הערות מצחיקות) המשמרת שלו הסתיימה והוא הוחלף בבחורה קצת פחות חייכנית (אחרי הכל, השעה היתה חמש וחצי בבוקר) אבל הרבה יותר יעילה.

משם כבר עברנו לעולם המופלא של הדיוטי פרי. אח שלי התעקש לקנות פיצה חמש דקות לפני שכרזו "קריאה אחרונה לנוסעים לברלין", וכך מצאנו את עצמנו עומדים מול שער העליה למטוס ואוכלים פיצה חמה במהירות. לאחר שסיימנו את הפיצה עלינו למטוס והתחיל הריטואל הרגיל שלי במטוסים.

אני לא מסתדר עם מטוסים. למען האמת, אני לא מסתדר עם שום כלי תחבורה שאין לי בו אפשרות להסתכל החוצה (זה כולל פחות או יותר את כולם, מלבד אופניים). ברגע שהאוזניים קולטות תנועה והעיניים לא רואות אותה, הראש מתחיל לכאוב. זה קורה לי במכוניות (לא כשאני נוהג, כמובן) ובאופן מובהק במטוסים (אפילו עוד לפני שהם זזים). הנחיתה היא החלק הקשה יותר, ולא רק בגלל שהטייסים של אל על אוהבים להפיל את המטוסים על האספלט.

בשדה בגרמניה זירזנו את התור בעל שני האנשים (איכשהו הגענו ראשונים) בביקורת הדרכונים על ידי פניה לאשנב הדרכונים האירופים והתחלנו להמתין למזוודות. המסוע שם לא בנוי בצורת אליפסה, כך שיש מספיק מקום לכולם להתפרס לכל אורכו. כל הישראלים התרכזו בנקודה אחת בפתח יציאת המזוודות, בעוד שאר האנשים התפרסו לכל אורך המסוע. אחרי שהגיעו המזוודות שלנו יצאנו מהשדה אל הרכבת ומשם הגענו למלון.

הדבר שהדהים אותי (בפעם השניה, יש לציין) יותר מהכל הוא מערכת התחבורה הציבורית שלהם. עם של אנשים שלא יודעים לאכול פיצה עם הידיים (אני לא צוחק, בפיצרייה הם השתמשו בסכו"ם וחתכו אותה לריבועים) הצליח לארגן לעצמו מערכת רכבות ואוטובוסים שמבטלת כמעט כל צורך ברכב פרטי (בעיקר לתיירים). במשך שבעה ימים שילמנו סכום של בערך 60 יורו לשני אנשים לתחבורה, ונסענו שם הרבה. לפני עשרות שנים הם הכניסו רכבות מתחת לאדמה, ופה בקושי הצליחו לבנות רכבת חשמלית בירושלים (נראה כמה תאונות יהיו בה עכשיו, כשהיא נוסעת הרבה).

האוכל לתיירים בגרמניה מגוון מאוד, וכולל בעיקר שניצל וצ'יפס (אני מגזים, אבל זה פחות או יותר הדבר היחיד שהבנו מהתפריט). לשמחתי, כל דבר שרציתי להזמין הובן מיד (שניצל והמבורגר הן מילים בגרמנית), אבל את האנגלית שבה הזמנתי צ'יפס (עד שלמדתי איך אומרים בגרמנית) הם פחות הבינו, שלא לדבר על בקשת מים לא מוגזים (חילול קודש כמעט).

במהלך הטיול גילינו גם שברלין מלאה בחנויות סאטורן (Saturn). זו רשת של חנויות אלקטרוניקה, ובברלין כמעט לכולן יש לפחות שלוש קומות (לחלק גדול יש חמש). סוף סוף ראיתי מה זו טלוויזיית תלת מימד (למי שלא מכיר - זו טלויזיה שגורמת לצופים בה להיראות כמו אידיוטים עם המשקפיים על הפנים) ויצא לי לבחון מספר מחשבים ניידים. לא קניתי שם משתי סיבות. אחת, אני בספק אם האחריות תתפוס בארץ. השניה, סידור האותיות במקלדת שונה (הם החליפו את Y ו-Z והוסיפו את האותיות המשונות שלהם). את הקניה הזאת אני אשאיר לארץ או לטיסה כלשהי לארצות הברית.

מזג האוויר שם היה מדהים, והייתי מייבא אותו לכאן באופן מיידי. לא יותר מ-24 מעלות, רוח נעימה וגשם בלילה. רק בנחיתה בארץ הבנתי כמה הוא באמת טוב.

לאחר כמעט שבוע שם החלה החזרה לארץ. עם הגעתנו לשדה התעופה גילינו ששם השמש דווקא לא זורחת (היה מעונן), אבל התור שלנו היה התור הארוך ביותר. הסיבה היא דרישות הביטחון המופלאות של אל על. כל מי שעשה את הטעות והפקיד את המזוודה בשמירת חפצים (כמעט כולם, בהתחשב בכך שהטיסה יצאה בלילה) נאלץ להמתין בתור נוסף על מנת לערוך לעצמו בדיקה בטחונית. הגרמנים לא סיפקו מכונת שיקוף, וכל אחד נאלץ לפתוח את המזוודה של עצמו ולחפש בה חפצים חשודים. אין שום היגיון בבדיקה הזאת, כי את הפצצה שמחבל יכניס למזוודה הוא בטוח יכיר.

אחרינו בתור היה זוג עם כרטיסים לטיסת ישראייר שהיתה אמורה לצאת שעה לפנינו. הבעל ניסה עלי טריק ישן ואמר שהטיסה שלו שעה לפנינו והתור מתקדם לאט וביקש שניתן לו לעבור אותנו. השבתי לו שהתור דווקא מתקדם יפה והמטוס לא יברח לו, ולשמחתי הוא הבין את הרמז והתחיל להתמרמר כמו כולם על הבדיקה הבטחונית המיותרת.

לאחר שסיימנו את החלק הזה וסריקת התיקים שעולים למטוס הגענו לשלב המקדים לשער העליה למטוס, ושם הסתבר שצריך לעבור שוב שיקוף של תיקי היד וסריקה גופנית יסודית על ידי גלאי מתכות ואיש שאוהב לגעת. אני עשיתי טעות חמורה ולבשתי מכנסיים מלאים בכפתורי מתכת, וכך המאבטח נאלץ לבחון כפתור כפתור תוך כדי מישוש לא עדין במיוחד. ללא ספק חוויה לא נעימה במיוחד.

לבסוף הגענו לארץ המובטחת - המטוס (המטוס של ישראייר עדיין היה שם, איחור של ארבעים דקות). כמובן שכאב הראש חזר מיד, אבל איתו גם חיוך. קיבלנו את המושבים ליד יציאת החירום, ובתור אחראים לפתיחת הדלת ועזרה לנוסעים בשעת חירום קיבלנו המון מקום לרגלים. לשמחתי הרבה לא יצא לי להינות יותר מדי מכל החוויה כי הייתי עסוק בעיקר בשינה (ואני די מתקשה לישון במטוסים). כשלא ישנתי הייתי עסוק בקפיאה מקור. מישהו במטוס החליט שהטמפרטורה בפנים צריכה להשתוות לטמפרטורה בחוץ ופשוט הקפיא את הקבינה. כשנתחתנו בנתב"ג, זה רק נהיה יותר גרוע.

מישהו בשדה, כנראה בתיאום עם אל על, החליט להוריד את הטמפרטורה למתחת לאפס. כך מצאתי את עצמי עובר מאנטארקטיקה לסיביר וכל זה בהליכה של שתי דקות. אחרי המתנה מעצבנת בביקורת הדרכונים (כי הפקידה היתה חייבת לפתוח בשיחת נפש עם כל מי שהגיע אליה) הגענו לקרוסלת המזוודות וגילינו ששתי המזוודות שלנו כבר מחכות לנו. משם חצינו את המכס לתוך אולם קבלת הפנים ולרכבת (בה נסע גם הזוג שניסה לעקוף אותנו). רכבת ישראל לא פספסה את ההזדמנות להשוואה לגרמניה, ולפני תחנת הרצליה הודיעה שאנחנו נכנסים לנתניה. ברוכים הבאים לישראל.

מחר אני נוסע ליעד רחוק יותר, יעד שדורש ארבע וחצי שעות נסיעה, אבל נמצא בצד השני של כדור הארץ. אילת. נייר הכסף והתבנית כבר מוכנים, וכל מה שנשאר הוא להתעטף בנייר, להיכנס לתבנית ולהתחיל באפיה. התנור ייכבה ביום חמישי בחזרה הביתה, אל הטמפרטורה הסבירה של שלושים וחמש מעלות.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

בוקר טוב לכולם!

לא יאומן, אבל לפני ארבע שנים, בארצות הברית, החלטתי שאני רוצה לפתוח בלוג ולספר לעולם מה עובר עלי בארצות הברית. מאז עברו בו יותר מחמישה עשר אלף אנשים, נכתבו בו מאות תגובות והעיצוב שלו שונה פעם אחת. היום. לפני ארבע שנים בחרתי באדום ובכחול, כי הם התאימו לדגל האמריקאי (שמתם לב גם לתמונה בראש הבלוג, כן?). הצבעים האלה גרמו להמון תלונות, בעיקר מאנשים שהיה להם קשה להתרכז. בעקבות התלונות וההבטחה שנתתי בפוסט על תעמולת הבחירות, שיניתי את הצבעים למשהו קצת פחות כואב בעיניים.

וכדי לחגוג באמת טוב, צריך לעשות מה שכל בלוגר עושה כשהבלוג שלו חוגג יום הולדת, סטטיסטיקות שלא מעניינות אף אחד.

החודש הכי טוב לבלוג היה ללא ספק חודש פברואר 2009, בעקבות הפוסט על תעמולת הבחירות. בגלל שיש לנו את מערכת החינוך הכי טובה בעולם, המון כניסות היו מחיפוש של הביטוי "תעלומת בחירות" בגוגל. העם אמר את דברו, וזה נשמע כמו "אני את הבגרות שלי בלשון כבר נכשלתי".

הפוסט שזכה להכי הרבה תגובות גם הוא על תעמולת הבחירות, והוא הצליח לעקוף את הפוסט שהחזיק בכתר כמעט שלוש וחצי שנים, פוסט ההתנתקות.

הפוסט הקצר ביותר הוא עדיין הפוסט הראשון, שנכתב עם המחשב והמקלדת שאני משתמש בהם עכשיו.

אין לי כוח לחפש את הפוסט הכי ארוך, אבל אם מדובר באורך פיזי של הפוסט על גבי המסך, אני חושב שפוסט תעמולת הבחירות לוקח שוב, ובגדול.

בשנה הבאה חוגגים חמש שנים, וזה יוצא ביום ראשון. צריך לחשוב על דרך לפרסם את פוסט יום ההולדת הבא בזמן.

וכמה נושאים אחרים, ברוח האופטימיות של יום ההולדת של הבלוג:

מזל טוב לישראל, יש לה ראש ממשלה חדש. קוראים לו בנימין נתניהו, והוא הולך להקים קואליציה שמייצגת את רוב הציבור, שהוא פטריוטי ואוהב את מדינתו, ואפילו יותר, את אלוהיו שבשמיים. כל הכבוד לאיש שהצליח פעמיים להיות ראש ממשלה בלי רוב בבחירות. שיהיה לו בהצלחה בקדנציה השניה שלו שתשלים לו את שתי הקדנציות לארבע שנים.

בבריטניה התבשרנו לעוד בשורה משמחת, שיעורי חינוך מיני מעשיים. סוף סוף מישהו מלמד את הילדים האלה איך באמת באים ילדים לעולם ולא מספרים להם סיפורי חסידות וכרובים. כמו כן, טוב לראות שיש מקומות שבהם מערכת החינוך שלנו טובה יותר מאשר אצל אחרים. בארץ כל ילד בן 13 יודע מה זה "פיננסי".

ולסיום, ראיתי ביום חמישי משפחה חרדית עם אבא, אמא וילד (מאוחר יותר התברר שמתחת לבגדים של האמא יש עוד ילד). הילד הסתכל עלי והאבא שאל "למה אתה מסתכל על החייל? תגיד לו שגם אתה תהיה חייל, בצבא השם". לא עניתי לו (והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אני לא מפספס הזדמנות כזאת), אבל טוב לדעת שיש ילדים שעתידם הפיננסי מובטח. אני בטוח שהבוס הגדול שמחלק משכורות בצבא השם נותן יותר מארבע מאות שקלים בחודש.

ובנימה אופטימית זו, שתהיה שנה חמישית מוצלחת לבלוג.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

ערב טוב לכולם!

לפני שמונה עשר ימים יצאנו אני, שני חברים, ארבעה תיקים ושתי מזוודות לגרמניה. אני כדי לברוח קצת מהארץ, והם כי הזמנתי אותם. רציתי לעזוב את החום, המיליטנטיות הגואה והתקשורת מנפחת השכל. המועמדת היחידה היתה גרמניה, כי היא כוללת טיסה שלא צריך למשכן בשבילה בית ואת היכולת להסתובב בלי רכב צמוד. ומזל שלא לקחנו רכב צמוד.

הדבר הראשון שלמדתי זה לקחת בקר במטוס, ולא עוף. בניגוד לעוף, הבקר נמצא במצב צבירה מוצק ויש לו טעם (לא ברור של מה). העוף לעומתו מתפרק רק מהזזה של האריזה ומתמוסס לתוך החומר שאנשים בטעות מכנים "אורז". בנחיתה שוב גיליתי כמה אני שונא נחיתות, במיוחד של טייסים שחושבים שלכבות את המנוע מטר מעל האדמה זו נחיתה טובה. אחרי מחיאות הכפיים עשו לנו סיור ברחבי הטרמינל עד שהגענו לשער וירדנו. באותו יום נסענו למלון (אכסניית הנוער של פרנקפורט) במונית, כי זה מה שייעצו לנו. יום אחרי זה כבר הגענו לתחנת הרכבת באוטובוס (שהגיע בזמן).

בתחנת הרכבת למדנו להכיר את מערכת הרכבות של גרמניה שעובדת ממש בדומה לזאת הישראלית (יש להם אפילו רכבות קומותיים כמו בארץ), אבל בהבדל קל: לוח הזמנים של גרמניה מצדיק את שמו כלוח זמנים. על הלוח האלקטרוני הראשי, הלוח האלקטרוני של הרציף ורשימת הרכבות היתה רשומה אותה שעה לרכבת ICE (רכבת אקפרס בין עירונית) לברלין. כמה דקות לפני השעה הזאת הרכבת נכנסה לתחנה, ובשעה הרשומה היא יצאה מהתחנה. הרכבת עצמה מאוד נוחה, עם הרבה מקום לרגלים ומקום לחפצים. הבעיה היחידה היתה אורך הנסיעה שהשתווה כמעט לזה של הטיסה. מישהו קצת הגזים עם האורך של גרמניה.

בברלין גילינו איך עובדת הרכבת התחתית (U-Bahn) ורכבת הפרוורים (S-Bahn). מסתבר שהיא עובדת נהדר. בכל תחנה כתוב עוד כמה זמן הרכבת הבאה תבוא, ובאופן פלאי המספר הזה יחסית מדוייק (לפעמים יש כמה פאשלות, אבל ההבדל בין המתנה של חמש דקות לשש דקות לא מאוד משמעותי). בברלין גם גילינו איך עוברים כביש - בריצה ובלי קשר לאור ברמזור. הנהגים שם יכולים להתאים בקלות לנתניה, ועם רכבות חשמליות, פניה שמאלה כמו בארצות הברית ואינסוף סימונים על הכביש, אני בספק אם הנתנייתים יכולים להתאים לשם.

ביום הראשון בברלין הלכנו לראות סרט, והתבררו לנו שני דברים. אחד, הגרמנים מדובבים את הסרטים שלהם, אז יש רק קולנוע אחד באנגלית בברלין. השני, גרמניה, אחת הכלכלות הגדולות בעולם, חיה בעבר ככל שזה נוגע לסרטים. הסרט "האביר האפל" יוצא שם בעשרים באוגוסט ו-Wall E רק בשמונה עשר בספטמבר. לפחות בסרטים באנגלית אין כתוביות בגרמנית.

אחרי יומיים בברלין נסענו למינכן, נסיעה של שש שעות ברכבת. במינכן ישנו באוהל ענק עם עוד 100 אנשים, רעש והתעוררות כל שעתיים בערך, אבל למדתי משהו חדש - לכבס. יותר מזה, ראיתי מכונת כביסה מדהימה עם שתי פעולות סחיטה - קודם כל סוחטים במחיר של הפעלת המכונה (שניים וחצי יורו!) ואז בסוף גם יש סחיטה של הבגדים עצמם. המייבש כמובן גם מגיע עם פעולת סחיטה (שני יורו) וייבוש כפול - גם מייבש את הכביסה וגם מייבש את מי שמאמין לדף שכתוב עליו שהייבוש לוקח חצי שעה (הוא לוקח שעה).

אי אפשר להיות במינכן בלי להיות באיזור הפארק האולימפי ובאולם BMW שלידו, ואנחנו הרחבנו וגם עשינו סיור במפעל וראינו איך מייצרים מכונית. מסתבר שהתשובה היא עם רובוטים ודבק. העבודה הכי טובה במפעל היא כמובן לבדוק את המכונית בסיום ההרכבה ולראות אם היא עובדת טוב. מעניין איך משיגים את העבודה הזאת.

במינכן למדנו את הלקח הגדול ביותר בכל הטיול. אחרי שראינו בברלין שכל יום אנחנו קונים כרטיס ואף אחד לא בודק אם קנינו (אין מכונה שבודקת כרטיסים לפני העליה לרכבת), החלטנו להפסיק לקנות כרטיסים. זה עבד נהדר עד היום הרביעי במינכן. באותו בוקר נסענו לתחנה המרכזית ברכבת החשמלית, ואז עלתה כרטיסנית וביקשה כרטיס. התברר שהם כן בודקים כרטיסים, ומי שנתפס בלי כרטיס מקבל קנס יפה מאוד של ארבעים יורו. כל נסיונות השכנוע לא עבדו ונאלצנו לשלם את הקנס. מאותו יום קנינו כרטיסים כמו ילדים טובים לכל נסיעה (לנסיעות הארוכות היתה לנו כרטיסייה). הכרטיסנית, אחרי מכה של 120 יורו, ירדה מהרכבת ועברה להתעלל באנשים אחרים.

ממינכן עברנו לגולת הכותרת של הטיול, פארק אירופה. יום לפני זה, ביציאה ממינכן, ביקרנו בפארק המים אלפאמארה (Alpamare). מסתבר שעכשיו בנוסף לפארקי שעשועים, גם לפארקי מים בארץ אין למה ללכת. יש שם בריכת גלים קרה בתוך מבנה חם, בריכות חמות בחוץ (וקר בחוץ), המון מגלשות, בריכת יוד (גילינו שזה יוד אחרי שמבחן הטעימה של המים הראה שאלו לא בדיוק מים) ומתקן שמדמה גלישה. הוא בנוי בצורת גל הפוך (מתחיל מלמעלה, יוצר שקע ועולה שוב למעלה) ומצד אחד שלו מוזרמים מים בעוצמה גדולה מאוד. הרעיון הוא לקחת גלשן, לגלוש איתו נגד הזרם ולא ליפול למים. הנפילה, אגב, כואבת מאוד ולאחריה המים מעיפים את הגולש עד לראש המתקן. הקניות בפארק מתבצעות על ידי מטבע פלסטיק עם חיישן שאיתו משלמים בכל המקומות. לפני היציאה מהפארק מכניסים אותו למכונה והיא כבר מראה את הסכום העצום שצריך לשלם (המחירים שם לא ממש נמוכים). שיטה גאונית לסחוט עוד קצת כסף.

היום לאחר מכן היה כמובן השיא, פארק אירופה. אין הרבה מה להגיד עליו, חוץ מזה שהוא נהדר. עלינו פעמיים על הסילבר סטאר, רכבת ההרים שפספסנו לפני חמש שנים (הישיבה מקדימה מייבשת נהדר אחרי שעולים על מתקן מים). הפעם שמתי לב שהפארק נסגר בשבע, אבל זה לא היה קריטי כל כך. התורים לא היו ארוכים (זה היה יום שישי) והמתקנים היו נהדרים. בהחלט צריך לבוא שוב (ושוב). הדבר היחיד שקילקל היה ילד ישראלי בתור לאחת מרכבות ההרים. זה היה ילד מסוג "אבא קנה לי" וישראלי מסוג "בואו נעקוף". לפחות הנסיעה ברכבת היתה מספיק רועשת כדי שלא נשמע אותו כל הדרך.

אחרי פארק אירופה נסענו לפרייבורג, עיר מאוד נחמדה עם חנות צעצועים שבילינו בה בין חצי שעה לשעה, ובסוף אפילו קניתי לעצמי מכונית שנוסעת על מים (הכוונה מונעת על ידי מים, לא מתפקדת כאניה. וכן, היא עובדת נהדר). אחרי שני לילות נסענו לגינצבורג.

בגינצבורג היינו ביום ראשון, והדבר היחיד לעשות בה היה לנסוע לאולם (Ulm) כדי לאכול ולבדוק אם יש קולנוע באנגלית (אין). יום אחרי גינצבורג ביקרנו בלגולנד.

לגולנד הוא פארק לילדים, אבל הוא בנוי בצורה מאוד ייחודית. מה שהרשים אותי יותר מהכל היה מתקן שבכניסה אליו מקבלים כרטיס מגנטי, מכניסים אותו למחשב, בוחרים איך רוצים שהמתקן יתנהג, מקבלים את הכרטיס חזרה, מכניסים אותו למתקן ולבסוף הוא מתנהג ככה. המתקן הוא בעצם זרוע רובוטית, כמו זאת שמרכיבה מכוניות BMW (מאותה חברה), שעושה מה שמבקשים במחשב. זה מרגיש כמו רכבת הרים ולפעמים אפילו קצת יותר. היה שווה להגיע בשביל המתקן הזה.

אחרי לגולנד ישנו לילה באולם וחזרנו לפרנקפורט, הגירסה הגרמנית לניו יורק. ביום השלישי בפרנקפורט אחד החברים כבר לא יכל להתאפק וחזר לישראל. ליווינו אותו לשם, אבל הכרטיס שלנו היה רק לעיר עצמה ולא לשדה תעופה. חמור מזה, כשחזרנו משדה התעופה התיישבנו במחלקה הראשונה ברכבת (ההבדל בין המחלקה הראשונה לשניה הוא עצום. במחלקה השניה הכיסאות קשים עם ריפוד כחול ובמחלקה הראשונה הריפוד בצבע טורקיז והכיסאות קשים). כשירדנו בתחנה המרכזית של פרנקפורט אחד הנוסעים הזדהה ככרטיסן וביקש כרטיס. נתנו לו את מה שהיה לנו, אבל זה לא התאים. הוא שאל אם אנחנו תיירים ונוסעים פעם ראשונה ברכבת, וישר אמרתי כן. הוא ביקש דרכונים, כהוכחה ונתתי לו את הדרכון הישראלי. למזלנו, בגלל שביציאה מהארץ עשיתי דרכון ביומטרי (עם כף היד) ובכניסה לגרמניה השתמשתי בדרכון הגרמני, לא היתה שום חותמת עם תאריך הכניסה לגרמניה והמקרה נגמר עם תוספת סמלית של 3.60 יורו למחיר הכרטיס במקום ארבעים יורו.

בפרנקפורט הסתובבנו פחות או יותר חמישה ימים באותו מקום (רחוב צייל, איזור הבורסה, הקולנוע באנגלית ומסעדת סאבוואי שאכלנו בה) ואתמול חזרנו לארץ. לצ'ק אין הגענו שעה לפני הטיסה (לפני זה שיחקנו שעתיים ביליארד במלון וקנינו כרטיס לשדה התעופה), הטיסה יצאה באיחור, המזוודות יצאו בארץ עוד יותר באיחור ובסך הכל יצאנו משדה התעופה בתשע וחצי במקום שבע וחצי, מזיעים מהלחות (שבגרמניה תורגמה לגשם וברקים).

בחופשה הבאה בלוס אנג'לס הבנויה (רק שלא יסגרו את מג'יק מאונטיין).

יום טוב.

שלכם,

nadavs