|
agatha: כשמצפים למשהו וכשמחכים לו, הזמן מתחכם ומאריך את עצמו..
|
|
הסוציופת: ובכל זאת, הזמן הרגיש איכשהו ארוך יותר מבדרך כלל.
|
|
agatha: אתה הרבה יותר מזמן. זמן חסר משמעות. אתה לא
|
|
הסוציופת: אז אני מקווה שאני לא אהייה סתם עוד זמן שלך.
|
|
agatha: כבר לא.. הוא עבר למישהו אחר
|
|
הסוציופת: ואם הוא זקוק לך?
|
|
agatha: אני כבר לא זקוקה לו
|
|
הסוציופת: ואם הוא קיים, הוא כולו שלך.
|
|
agatha: לקח לנו הרבה זמן.. אבל לא נורא. זמן לא חסר, הריי הוא לא קיים ;)
|
|
הסוציופת: רק עכשיו מצאנו דרך לבטא את זה.
|
|
agatha: בדיוק.. על זה דיברתי בשיחות הראשונות שלנו..
|
|
הסוציופת: הייתכן שללמוד זה להתעניין מחוסר ברירה?
|
|
agatha: כמעט.. עם כמה שינויים בדרך
|
|
הסוציופת: ללמוד זה כמו להתעניין?
|
|
agatha: למה ישתנה? אז אני אכין את עצמי שוב ושוב
|
|
הסוציופת: היית מוכנה, אבל אולי זה ישתנה.
|
|
agatha: אם לא הייתי מוכנה, לא היינו פה עכשיו.
|
|
הסוציופת: ואת מוכנה לספק לי את כל המידע הזה? ככה שאוכל לשחק איתו ולהעביר אותו במצבים שונים כדי שאבין? כדי שאכיר?
|
|
agatha: פשוט להכיר את האדם, לדעת את החולשות שלו, לדעת את הדברים שגורמים לו להתרגש, להבין את האדם לא משנה מה
|
|
הסוציופת: אז מה זאת הכרה? הבנה מסויימת של אדם?
|
| הדף הקודם |
| הדף הבא |