לֹא אַחַת רָאִיתִי: הוּנַף הַקַּרְדֹּם
וְהוּרַד וְנִנְעַץ בַּשְּׁאֵר;
מְעוֹלָל בְּעָפָר הוּא שָׂרוּעַ דֹּם –
זֶה הַנּוֹף הַמַּרְטִיט, הַנּוֹהֵר.
הַשָּׂרִיד הַיָּתוֹם מִזְדַּקֵּר נוּגוֹת
מְיֻתָּר וְעֵירֹם מִכֹּל.
וְתָמִיד נִדְמֶה: הַפַּעַם הַזֹּאת
לֹא יִשְׁכַּח הָעֵץ, לֹא יִמְחֹל...
תִּפְקְדֶנוּ שׁוּב, אַךְ שָׁנָה תִנְקֹף –
תַּעֲמֹד מִשְׁתָּאֶה, תַּבִּיט:
לַמָּרוֹם כְּאָז כָּמֵהַּ הַנּוֹף,
וְנוֹהֵר כְּאָז, וּמַרְטִיט.
ניסן, תרפ"ט
רחל מדהימה אותי כל פעם מחדש, כסטודנטית לספרות משווה (כלומר עולם) וכאחת שעשתה רק יחידה אחת בספרות בתיכון (כן, זה אפשרי, אם לומדים במוסד דתי והיחידה השניה היא במחשבת ישראל), אני ממש לא מכירה אותה, ועכשיו עם העבודה (הארורה, יש לציין) אני לומדת לאהוב אותה בכל שיר מחדש.