כולם סביבי מדברים על אתרי היכרויות (ג'יידייט וכאלה), הייתי חייבת להיכנס ולהציץ כך עלה הרעיון לפוסט הזה. לפני שאני מתחילה חשוב לי שתדעו שאני כותבת במטרה לעזור ומכל הלב. כל ציניות או בדיחה לא במקומה מטרתה להעלות חיוך על פניכם, אולי תזכרו בה בפעם הבאה, לא יותר. אני יודעת כמה מדכא להיות לבד. אם ציטטתי מהמילים שלך ונפגעת שלחי לי מייל ואני אסיר את הציטוט.

התחלתי באגף הגברים. האמת, יש שם כמה ממש שווים. התמונות שלהם (אם נצא מנקודת הנחה שצולמו לאחרונה) ברורות, חייכניות. בדרך כלל יש כמה אופציות ובדרך כלל הן קשורות לספורט (בנים...). המלל כנה, מצחיק, לא מתנצל, לא מתיימר (אצל רובם). יש קורטוב ביישנות או מבוכה שמעלה פרצוף של "איזה מאמי" על פניי. הדפדוף היה מהנה, קליל ואני חייבת להגיד לכם שלחלקם הייתי שולחת הודעה (כמובן שזה שונה בפגישה פנים מול פנים, אני מתייחסת רק להתחלה).

עברתי לבנות.

בחורות יפות, חכמות ומצליחות  הופיעו לפני אבל הדף מולי התמלא והפך לשלושה דפי הערות. מראש אומר שאני כבר כמה שנים לא בשוק וברור לי שיש לי יש חוויות שונות עם המין השני. אני מנסה לכתוב כמו חברה טובה שקוראת מהצד, לא מכירה אותך אבל מרגישה לא נעים עם הדרך שהצגת את עצמך.

אני יוצאת מנקודת הנחה שאם יצרת פרופיל באתר הכרויות החלטת להכניס את עצמך למשחק. כיצד שונה פרופיל באתר הכרויות מקורות חיים? כמה זמן ומחשבה את משקיעה בכתיבת קורות החיים וכמה בשורות שמספרות את הסיפור שלך באתר? האם חיפוש עבודה שוקל פחות, שווה או יותר בכף המאזניים שלך מחיפוש אחר חבר לחיים?

תמונות – הדבר הראשון שהעין נתפסת כשהיא מעלעלת באתר. אם נהיה כנות עם עצמינו האתר הוא תחרות, מי תתפוס את העין של הגבר שנכון לה. אם החלטת להיכנס למשחק למה לא לשים תמונה ברורה שלך, באור מלא, נעימה. תמונה מחמיאה ( מהמצלמה במחשב כולן נראות כמו ביצה). קצת איפור (כמו שאת יוצאת בערב), גב זקוף, חלק עליון מחמיא בצבע ובגזרה. את כבר שם לפחות תראי הכי טוב שאת יכולה.

לא מומלץ – להראות עצבנית (בלי חיוך, שפתיים קמוצות ומבט רצח בעיניים), להצטלם עם כובע, משקפי שמש, שיער על הפנים, חושך, צילום מרחוק. מי שמכיר אותך יזהה בכל מקרה מי שלא, מרגיש כאילו את מנסה להסתיר או משחקת משחק.

ניסיון נואש להבליט עצמות לחיים (על ידי מציצת פנים הלחי פנימה) נראה מגוחך, בדיוק כמו שרבוב שפתיים אה-אלה אנג'לינה ג'ולי. כאילו מה כל הפגישה תתקעי עם הפרצוף הזה? אם החלטת להבליט את החזה, ללכת עם מחשוף נדיב או לצלם ציצי ורמז של ראש אל תכתבי שאת  לא אובייקט מיני. זה מה שאת משדרת ! אם את מצטלמת במיטה או מרוחה על סלע עם מבט של "בוא קח אותי" בעיניים ובדייט הוא מנסה לשכב איתך, למה את נעלבת או מתפלאת?

שימי לב לתנוחת הגוף שלך: אם את כפופה לפעמים נראה שיש לך חזה נפול, גיבנת או צמיגים בבטן. אם יש לך חניכיים בולטים חייכי חיוך קטן ועדין שלא יבליט אותם בתמונה. אם אין לך ילדים אל תצטלמי איתם. אל תפרסמי תמונה שלך עם חברה או חבר מה את מנסה להגיד בזה?

שורה וחצי – באתר שנכנסתי אליו "הפגישה" הראשונה איתך היא קובייה בה יש תמונה שלך, שם, גיל, אזור מגורים,  מתי ביקרת באתר ומצד שמאל מקום לשורה וחצי עליך. אני מציעה להציץ קצת אצל האחרות לפני שאת כותבת ולחשוב. את צריכה לנסח משהוא שיתפוס את העין בשורה וחצי, קצר וקולע (שימי לב כמה בחורות משתמשות ב"הנחתום ועיסתו", קצת מקוריות).

אהבתי את אותן  נשים שניסו להעביר את "ריח" האישיות שלהן וליצור אווירה. "קפה של בוקר, גשם, מוסיקה טובה, ספר טוב",  "קינמון, תותים בשוקולד, טוקיו, רכבת הרים, מלונות בוטיק". קל להבין מי את דרך הדברים שבחרת להכניס לחייך. הייחוד של הרשימה מאיר קצת ממך מבלי שאת צריכה להגדיר או להחמיא לעצמך. דרך מקסימה.

אהבתי את הבחורות שניסו להתבדח "אני פה בשביל לא להיות פה", "מודל 74 במצב מצוין מחפשת נהג שמתמצא בשטח". הוא כאן בדיוק בגלל אותה סיבה שאת כאן, צחוק הוא התחלה מקורית ומושכת.

יפה בעיני ציטוט של משפט שאת מרגישה שמדבר אליך,  מילים כמו "קצת ילדה קצת אישה", התחלה פשוטה וכנה "שלום/נעים מאוד קוראים לי שיפרה, אני סטודנטית, עובדת כבייביסיטר וחולמת ......"

לא מומלץ – אם פרסמת תמונה אין צורך להפליג בשבחי היופי שלך, הוא רואה. לכן התחלות כמו "נראית מצויין, נאה פלוס, מרגישה טוב מאוד עם עצמי, שמנה, מושלמת, נראית כמו ברבי עם פרונט מפואר, אני הברבי שמעולם לא העזתם לשחק בה, נסיכה, מלכה" לא לעניין.

אל תתנצלי או תצטדקי "אני חדשה כאן, אני בלונדינית אבל לא טיפשה, אני רו"ח זה המקצוע אבל לא האופי שלי, הגעתי לפה אחרי שמשהי ספרה לי שיש כאן מציאות,  החברים רשמו אותי".

אל תתקפי "אין לי כוח למשחקים, גבר שסיים את שלב המשחקים, לבחור הרלוונטי אספר את מה שאמצא לנכון, אני נותנת לעצמי וכמובן לכם הזדמנות אחרונה, מי שפונה אלי מוזמן להשאיר מסנג'ר ע"מ שאחזור אליו במידה ויעורר בי עניין, מוותרת על שוביניסטים, שקרנים ובוגדים".  את משאירה רושם של בחורה עייפה, מובסת, ממורמרת, יהירה. לא כל כך סקסי. אם נחזור לעניין הכנות, את באתר כי לא הלך לך עד עכשיו, לא מצאת את החבר שלך לחיים.  למה את חושבת שמעניין גבר פוטנציאלי אם בגדו, שיקרו, פגעו בך וכדומה? למה הוא צריך להיענש על פאקים של אחרים? למה הוא צריך לדעת שאפשרת למישהו להתייחס אליך לא יפה? יותר מידי מידע מיותר.

אל תצעקי לעזרה "מחפשת את השותף האחרון לחיי, איפה אתה? לקראת החורף החלטתי לבדוק מה האתר הזהה שווה "

אל תזלזלי. יש שני סוגי זלזול הראשון  שמאוד הפתיע אותי "לא יענו מעל גיל 42 ועם גובה פחות מ 175, אני מאחלת לכם למצוא בדיוק את מה שאתם מחפשים. לאחר שהשקעתי בקריירה הגיע הזמן להתפנות לזוגיות, לא עונה למי שאין תמונה חבל לנסות"

השני " לא יודעת מה לכתוב, לא חשבתי על מה לכתוב, אמ...הה...." המכנה המשותף של שני הזלזולים הוא: אתה לא שווה את המאמץ.

אם החלטת להיכנס למשחק תשקיעי פאקינג שלוש דקות לכבד את מי שאת רוצה שיחפש אותך. למה להשקיע בך אם את לא רצינית? אם את כזאת מוצלחת ומורמת מעם למה לנסות ולתפס להר שלך, כי החלטת לפנות זמן בלוח הזמנים העמוס? מה יקרה אם אהבת חייך היא 173 בן 43 בחור מדהים ביופיו, חכם, שנון, טייס ורופא? אם ענית על הסעיפים שהאתר מבקש ממך לענות (תחום גילאים, גובה, השכלה וכדומה) ואת מוצאת לנכון לפגוע ולהתנשא בשורות שמיועדות להציג אותך (במקום לענות בנימוס למי שלא נראה לך) מי ירצה להכיר אותך? לא נראה שהלך לך עד היום אולי תחשבי לנסות ולשנות גישה?

 מציאת בן/בת זוג זו עבודה קשה. הדרך לפעמים ארוכה, מאכזבת, פוגעת, מייאשת. כולם מתחתנים סביבך, לכולן יש חבר/ה, נמאס לך. קל מאוד להוציא את חיצי הציניות, ההגנות ומסיכת הכול- סבבה- לא -איכפת -לי -להיות -לבד. אם החלטתם לשנות כיוון ולחפש גם באתר הכרויות 

Own It

אל תתנו לכישלונות להאפיל על הניצוץ שלכם, אל תתנו לאנשים שפגעו בכם לנצח, אל תיתנו לזמן להקהות את יופייכם (הפנימי והחיצוני).  הדרך הכי יפה להציג את עצמכם היא דרך מילים פשוטות, כנות, תמונה מחמיאה בה אתם מציגים את עצמכם מחייכים ובטוחים בעצמכם. בים "היפים והמיוחדים", דוגמנים, זנותיים, סקסיים, "חכמים", גאוותנים, שאו אוף וכל שאר הרוח והצלצולים האני הפנימי שלכם יפרח כנרקיס בביצה.

קל מאוד לאתר נרקיס בביצה.

הפעם הראשונה שעיניי נתפסו ברשתו היתה דרך כתבה בעיתון, לא יכולתי להפסיק לקרוא, נשבתי בחוטיו היפים שטווה באיטיות. ניצנוץ הכנות והביטחון שבו את ליבי. הרגשתי שאני חייבת להכיר אותו.

אחרי שהכרנו הפכנו לידידים. שמרתי על עצמי ועל מרחק. נמשכתי אליו, הוא הזכיר לי ימים רחוקים שישבתי מול סבא וכתבתי שירים וסבא הביט בי בעיניים כחולות עמוקות דרכן הרגשתי מיוחדת.

יום אחד עזרתי אומץ ופיתיתי אותו. משם המשכנו למערכת יחסים רצינית.

באיטיות החמיא, ליטף, תמך ובתמורה לאהבה, שהרגשתי שהיא חסרת גבולות,  התפשטתי לאט, לאט.

פשטתי חולצה והוא ביקש יותר. קילפתי מכנס ונשארתי בתחתונים וחזיה. הוא נשען לאחור, הביט בי ומהשתקפותי בעיניו הרגשתי יפה, טובה, קצת יותר חכמה, אולי גם שייכת לבסוף הורדתי הכל, כמעט הכל. נכנעתי לאהבתו ונתתי לעצמי להסחף כמעט עד הסוף. קצות אצבעותי דיגדגו את השיא, את השלב האחד האחרון שאם אוותר עליו הכל יפרוץ החוצה כמיים כבדים על סכר רעוע.

האם המיים יפרצו לנחל שיתחבר לים גדול וסוער או שהסכר יקרוס והם ימצאו דרכם לביצה שם יעמדו ימים ארוכים, יתיישנו, יתלכלכו וירקיבו זבובים מרגיזים יבואו להריח את מותם ?

האם המאהב העדין ולפעמים מכאיב ישאר שם נאמן?

האם הריקוד האיטי שסחרר אותו ואותי יכניע ויוביל אותי להוריד את המסיכה ולהפוך מהבלוג של דוגמנית לאשה בשר ודם?

עידכון

מקור: פיפל

בתאונת מטוס קשה בדרום קרוליינה נהרגו ארבעה אנשים ושניים שרדו השניים הם DJ A.M  אדם גולשטיין (האקס של ניקול ריצ'י) וטרוויס ברקר המתופף של להקת בוקסקאר רייסר (לשעבר המתופף של בלינק 182 ) וכוכב ראליטי נשוי/גרוש משאנה מוקלר (נערת פלייבוי ומלכת יופי לשעבר) לזוג שני ילדים בני שנתיים וארבע. אדם וטרוויס (שעוזרו האישי וחברו הטוב ביותר כריס בקר) נחשבים לשני כוכבי ענק בעולם המוסיקה האמריקאית (היפ הופ) נחזיק להם אצבעות.

נולדתי למשפחה בה השואה היתה בן משפחה נוסף. הוא תמיד בלט בחסרונו בארוחות החג ותמיד עלה בשיחות ביני לבין סבא שלי ז"ל  - למה אני צריכה לסלוח לסבתא, כי היא עברה את השואה. שניהם עברו את השואה ושניהם נשארו ילדים יחידים שעלו כפליטים מגרמניה ופולין ונפגשו בארץ. חגים שחגגנו יחד היו רזים. היינו משפחה רזה כמו שכותבת צוריה שלו בתרה. אבא, אמא, סבא, סבתא והאחיות של אבא. אין בני דודים אין משפחה מורחבת. משפחה רזה, שריד.

סבתא מעולם לא דיברה על השואה. יש תמונות בחדר השינה של סבתא תמונות בשחור לבן של פנים זרות המייצגות את אבא, אמא שלה ואחותה. חוסר המילים שלה הוביל אותי לאובססיה בחיפוש אחר מילים של אחרים שיסבירו לי למה סבתא היא כזאת ולאיפה הלכה המשפחה שלי. קראתי המון בגיל צעיר ספרים שאמא הגדירה "קשים מידי לגיל שלך" אבל הרגשתי שאני צריכה לצייר פנים לבן המשפחה שהסתובב בינינו ואף אחד לא דיבר עליו.

כל שנה בבית הספר הגיע סבא או סבתא של תלמיד מהכיתה וסיפר לנו על המחנות ומה קרה שם. כל הילדים בכו. יום השואה עבורי היה עוד יום זיכרון. השואה היתה חלק מהיום יום, חלק ממסע המחקר שיצאתי אליו במשך שנות ילדותי כי סבתא שלי לא הסכימה לספר.

אני יודעת מעט פרטים: אני יודעת שהיא היתה במחנות ובגלל יופיה עוצר הנשימה (שיער בלונדיני עבה, עיניים כחולות גדולות, תווי פנים גסים כשל איכרה גרמניה) הקצינים שמרו עליה. אני יודעת שמשפחה של רופא יהודי הצילו אותה ולא את אחותה ולכן היא לא מדברת איתם היום (הבת של הרופא היהודי היא דמות מאוד מאוד ידועה בברנג'ה התל אביבית. יום אחד הגעתי לאודישן אצלה והיא זיהתה אותי וסיפרה לי את הסיפור. היא מעולם לא העסיקה אותי בשום הפקה גדולה שהיתה לה. אבות אכלו בוסר...) מעולם לא הסתדרתי עם סבתא שלי. אני לא חושבת שהיא אוהבת אותי. אחרי שסבא שלי נפטר הקרע העמיק עד שניתק לחלוטין החוט המקשר ביני לבינה. אני לא יודעת אם זה בגלל שהיא עברה את השואה, כמו שסבא שלי נהג לתרץ או בגלל מבנה האישיות שלה.

ביום שישי בבוקר ישבתי בפאסטיס עם חברה שלי, גרמניה, שגדלה וחיה בברלין. שנים היא מסתובבת בעולם בגלל העבודה שלה מצטלמת וסופגת תרבויות. דיברנו על הדור הזה של אחרי השואה. הופתעתי מהמילים שלה: היא חיה ברגשות אשמה ומתביישת בעבר שלה. היא מתביישת להגיד שהיא מגרמניה ולעולם לא תגיע לישראל כי היא חושבת שהיא לא רצויה בישראל וזו תהיה חוצפה מצידה לדבר בשפה הגרמנית או במבטא גרמני בארץ ישראל. היא מרגישה שבניו יורק אנשים מביטים בה אחרת כשהיא משתמשת בשפה האנגלית בהגהה הגרמנית הכבדה שלה. מצד שני חברה נוספת גרמניה שהצטרפה אלינו טענה שנמאס עליה האשם הקולקטיבי הגרמני והיא ומשפחתה לא עשו דבר ולמה עליה להרגיש אשמה.

 מעניין, חשבתי איך האבל הפרטי שלנו חי במציאות מקבילה לשלהם. מעניין איך מצד אחד הפרטנר שלנו למו"מ לשלום אבו מאזן  כתב את הדוקטורט שלו על "הקשרים הסודיים בין הנאצים למנהיגי התנועה הציונית" (ראה הקישור המצורף) ובכנסת שלנו היום יושבים ח"כ המאמינים ברעיון שמדינת ישראל קמה תוך שימוש ציני בשואה על מנת לסחוט מדינה מהאו"ם והמדינה שקמה עושה את אותה שואה לעם הפלסטינאי. (אתם כמובן יודעים מה דעתי על הנחה זו) אבל, הדרך בה רואות תרבויות שונות את האסון של היהודים, הדרך בה כל תרבות מגיבה אליו ומשתמשת בו ואיך כל זה מתנקז לבן המשפחה החסר שלי משולחן החג. העבר שלי כיהודיה והצורך שלי לספר על המקום הקטן הזה, להלחם עליו כדי שאנשים ידעו שהוא מקום מקסים, שיש בו אנשים טובים ויפים ותרבות חמה ואוהבת, חבל ארץ קסום - כחול, ירוק וצהוב שמסך יחסי ציבור כושלים צובע אותו בצבעי מלחמה ודם.