במקום הסד של הסטנדרטים

במאמר מעורר השראה ב"אלכסון" מספרת דפנה לוי על מחקר שלפיו כל הנשים, גם אלה שלא מגדירות עצמן לסביות, נמשכות לנשים. המחקר, וגם הפתיחה של דפנה לוי שמתייחסת לעבר הלא רחוק שבו נשים נחשבו יצורים תחרותיים ולא מפרגנים דוגמת קריסטל ואלכסיס מ"שושלת", חיזקו אצלי מחשבות שעברו בי לאחרונה לגבי עצמי והנה עלה בדעתי שאולי יש להן תוקף כללי.

כשהייתי נערה הייתי מעבירה חלק ניכר מזמני בהתבוננות בנערות אחרות, וגם במחשבה עליהן, על איך שהן נראות, על פניהן וגופן. כל העיסוק הנרחב הזה הוגדר באופן כמעט מובן מאליו כ"קנאה", כרצון להיראות כמו הנערות האלה, להיות הן, ובד בבד עם עינויי הדיאטה והשנאה העצמית המציקים – אני צריכה לרזות כך וכך קילו, ואז אוכל ללכת עם ג'ינס כזה וחגורה וסוודר בִּפְנים כמו ת'; אילו רק היה לי גוף כמו של נ'; וכו' וכו'. בעקבות דפנה לוי שכתבה על החצאיות הצרות שבתוכן כלואות אלכסיס, קריסטל ובנות דמותן, אני תוהה – תארו לכם, תארו לכן, מה אם במקום הסד של הסטנדרטים, אם במקום חִצֵי הקנאה והביקורת העצמית והאיך-צריך-להיראות ומה אצלה יותר יפה משלי ומה אצלי יותר יפה משלה – הייתה נערה יכולה לשבת בכיתה ולבהות ביופיין של חברותיה ולהתפעם באין מפריע? ולהתפעם באין מפריע גם מיופייה שלה, בלי לחוש מחויבת לשנוא איזה איבר בגופה או להתלונן על איזה פגם דמיוני.

בסרט היפהפה "קרול", כשקרול רואה בפעם הראשונה את גופה העירום של אהובתה הצעירה ממנה תרז, היא אומרת: "אני אף פעם לא נראיתי ככה." אין בה, באמירה הזאת, שמץ של קנאה או של צער, אלא שפע של אהבה והתפעמות. אהבה כמו של קרול ותרז היא נדירה ויקרת המציאות, וכאלה הם גם המבט והסיטואציה האינטימית כל כך; אבל תארו לכם, תארו לכן, שהיינו יכולות להסתכל בעצמנו וזו בזו מתוך אהבה, גם אם אנחנו מתייחסות לדומה ולשונה בינינו; לתת לארוס להיות, ולא להפוך אותו למכשיר עינויים – אזי כמאמר השיר, what a wonderful world it would be.

הנה הגשם שוב

מבטה העַז

מפעים וממכר אותי

שיר מתנגן לי בראש

שיר מתנגן לי בראש בלי הרף, אני לא זוכרת את המילים ולא את שם הזמר ואפילו לא מסוגלת לשיר את המלודיה, אבל הוא מתנגן, שיר רדיו שטוף שמש של רגעים שעוד בהתרחשותם נצבעים נוסטלגיה, למשל בנסיעה בדרך בינעירונית, ליד לטרון או נווה אילן, בבוקר צופן הבטחה של טיול או מפגש משמח, כשזהב שוטף מלמעלה, אופף את הראש בחסדו.

[וכתבו לי איזה שיר מתנגן לכם]

קצר וחטוף ושובר את הלב

בזמן האחרון יצא לי להיתקל בהלך רוח דומה (אם כי ממקומות שונים) בשני ספרים שקראתי: "החיים כמשל" של פנחס שדה (כן, רק עכשיו...) ו"כוחו של הגיל" של סימון דה בובואר (הכרך השני של האוטוביוגרפיה שלה). ושניהם מביעים, כל אחד בדרכו, חשש מפני האושר (שניהם – בהקשר של אהבה וזוגיות) שאולי ימנע מהם לחקור ולכתוב את העולם. אצל שדה זה לא ברור לגמרי אבל נדמה שלחשש הזה יש חלק בהחלטה להיפרד משתי האהובות שגרמו לו אושר – איילה, וי', שאותה נשא לאישה – ואילו סימון מתארת שבשנה הראשונה לקשר שלה עם סארטר ולחירות החדשה שלה לחיות ולחגוג את פריז כאוות נפשה, פחת אצלה הצורך לכתוב, וסארטר דחק בה שלא תהפוך להיות אחת מאותן נשים שבונות את חייהן ואת ערכן על יחסים עם גבר.

ואני מכירה קצת את החשש הזה מהזמן שהייתי בטיפול בשנות העשרים שלי, ונדמה היה שהטיפול הופך אותי לאדם מאושר וחופשי ממטענים, ושאלתי את חברתי יעל (הנה גם לי הייתה – ויש - יעל, לא רק לפ' שדה) – אם אני כבר לא אהיה מתוסבכת, על מה אני אכתוב? – והיא ענתה לי במידת מה של חוסר סבלנות (שמובן לי היום): את כן תהיי מתוסבכת.

אז המחשבה היא לא זרה לי, אבל כרגע היא די מוזרה לי. ונדמה לי שאולי היא צורך מוסווה בשליטה. שהשאלה היא לא אם אהיה מאושר/ת או לא, אלא – על ידי מי האושר הזה יילקח ממני, ואולי מוטב להיות בשליטה ולדעת "כי ידי עוללה לי זאת".

אחרת, למה לא לאחוז באושר בשתי ידיים. ואני חושבת לי את זה בימים אלה של בריזות אביב נפלאות, רגע לפני החמסינים המצמיתים של הקיץ, וברקע פוליקר במילותיו של גרוסמן: "קצר וחטוף, ושובר את הלב...". קצר פה כל כך האביב.