כנראה אני מציירת!

יש בדיחה אחת, אני חושבת אחת הבדיחות שליקט דרויאנוב, ששואלים יהודי אחד: אתה יודע לנגן בכינור? והוא משיב: אולי, אף פעם לא ניסיתי! 

באופן קצת דומה, לפני חודשיים שלושה קניתי להדר טושים ממש שווים, והם עשו לי חשק לשבת לצייר, אז התיישבתי לצייר איתה ופתאום אנשים התחילו להגיד לי שאני מציירת. או שהם "לא ידעו" שאני מציירת. גם אני לא ידעתי. ועדיין אני לא בטוחה, אבל זה כיף ומשחרר ועוזר לפרוק חלק מהמטען העודף שכנראה יש לי תמיד.

בהתחלה ישבתי עם הדר וציירתי מה שהיא ביקשה (אותה, וסולם, ומגלשה)

בשם שנתתי (שרבוטאמא מס' 1) ובמה שכתבתי על ציפורים מוזרות ניכר שכבר התחיל למצוא חן בעיני העניין והתכוונתי לשרבט עוד.

את השרבוט השני ציירתי מיד אחר כך, גם כן עם הנחיה צמודה...

אבל הגנבתי לשם את ההתפייטויות שלי ואנגלית וצרפתית...

והמשכנו עוד

וכאן אני חשבתי לצייר שלוש אחיות ולקרוא להן מרלה, קרלה וצרלה, אבל הדר ציירה במקום זה את שחר המופלא:

את אפרת נראה לי שאני ציירתי והדר צבעה - והדף נעלם או נגזר לפני שהושלם החתול (אולי הוא סוג של צ'שייר...)

את האיש הזה אני אוהבת נורא, ציירתי אותו והשארתי אותו על השולחן וכשחזרתי מצאתי שהדר צבעה אותו, הדר לא מאמינה ברקע או בשטחים לבנים והיא צובעת בחופשיות גם את הפנים של הדמויות, וזה כל כך היטיב עם יוחנן שלי!

כאן ציירתי סירה, ואז רשמתי את הדיאלוג שהיה ביני לבין הדר וציירתי בדיוק את מספר התפוחים שהיא אמרה :)

את יובל המבולבל היא ביקשה ממני לצייר אז ציירתי אותו לפי הבובה שיש לה

אחר כך ציירתי את האיש הזה והדר אמרה שקוראים לו קפיון, והוא אבא של יובל

וזה תוצר של הפעם הראשונה שממש הודיתי שאני מציירת ואפילו עשיתי את זה כשהדר לא הייתה בבית:

והיום הדר אמרה לי לצייר משולשים, אז כך עשיתי אבל הפכתי אותם גם לכובעים של גמדים

ואחר כך עשיתי מין קשקוש חופשי כזה, עשיתי עם היד והטוש מה שאני עושה בכל הגוף כשאני רוקדת - פשוט נתתי לזה להביע (העודפים האלה, כבר אמרתי על זה משהו, נכון?) ואחר כך צבעתי את הצורות שנוצרו וניסיתי שצבע לא יגבול בעצמו, שזה גם משחק כיפי. ולא ניסיתי מנדלות, אבל לטעמי אין מרגיע מזה. ומה שיצא - יכול להיות גם מפה לארץ הגמדים (או הארץ עצמה במבט מלמעלה)

וכולם מדברים על חירות עכשיו, ואפילו לדיבורים האלה (גם לגרסאות הנאורות והיפות שלהם) אין לי כוח, אבל אם תרצו, בשבילי זאת (מה שפה למעלה) חירות.

And I'm a music lover

ענק הרגע הזה / חיה שנהב

ענק הרגע הזה / חיה שנהב

אַהֲבָתֵנוּ מֻפְלָאָה לֹֹא הִרְחִיבָה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ,

לֹא הִקְדִּימָה אֶת הַקַּיִץ,

רַק פָּנֶיךָ חִוְרִים גּוֹן שֶׁנְהָב פִּתְאֹם

וְיָפְיְךָ עָנֹג נִשְׁעָן עַל צַָוָּארְךָ.

סַחְלָב בּוֹדֵד נָדִיר בְּגֻמַּת סֶלַע,

נִדְהָם מִתְפַּשֵּׁט קִסְמוֹ בְּעֵינֵינוּ,

מְמַלֵּא כָּל עֵינֵינוּ, עֲנָק

הָרֶגַע הַזֶּה, נִפְעַר.

בַּפִּסְגָה מִשְׁתַּתְּקִים עֲנָנִים.

צִרְצָרִים קוֹלָם נֶעֱצָר.

אַהֲבָתֵנוּ. הֵיכַל הֶרֶף גְּבִישִׁי,

פּוֹעֵם גֹּבַהּ, צְלִיל,

חֹד צְרִיחַ קוֹפֵא, מֻפְלָא.

מתוך "זה עץ התות", עם עובד, 1979

והנה ריאיון עם חיה שנהב המקסימה והמאירה