במרץ 2006 אני אמור להתגייס [אין תאריך מדוייק, אבל לפי התאריך לידה שלי, זה מה אמור להיות] - אלא אם כן אני אקדים [כדי לא לפספס את תחילת השנה האקדמאית כשאני משתחרר].
זה עוד 22 חודשים. זה ממש לא הרבה זמן.
אני לא חושב שאני קולט מה זה, להתגייס. להיות במסגרת של צבא במשך שלוש שנים.
אבל לא זה מה שמפחיד אותי.
מפחיד אותי לאן שאני עלול להגיע.
להגיע לגיהנום.
לחפש נגמ"ש אבוד, ולקוות שהוא רק טעה בפנייה.
איך הם עומדים בזה?
ללכת לשרת בסביבה כל כך לוחצת?
אני פשוט אקרוס.
אבל לא זה מה שמפחיד אותי.
מפחיד אותי מה יקרה אם אני אהיה בנגמ"ש שליד. הידיעה ששישה חברים שלך הלכו לבלי שוב. מזה אני מפחד.
מפחיד אותי שזה יקרה למשפחה שלי. לחבר שלי. למכר שלי.
בהלוויה של אדם אני בכיתי.
למרות שלא נפגשנו המון זמן, והתרחקנו נורא, בכיתי.
כאב לי, מאוד. הוא היה חבר טוב שלי, למרות הכל.
עדיין עולים בי פלאש-באקים מהזמנים שבילינו יחדיו.
כשהיינו יושבים על המחשב שלו, משחקים איזה משחק עלום שם.
על אדם כאב, ועדיין כואב, לי נורא.
מה יקרה לי אם זה יקרה למישהו יותר קרוב?
מה אני אעשה עם עצמי?
הידיעה, שאי אפשר לעשות כלום.
אי אפשר להגן על כולם.
גם אם אני לא אתגייס [אבא מציע שאני אטוס ללמוד בחו"ל. לפי הטון שלו, זה לא לגמרי בצחוק], עדיין אחרים יתגייסו.
עדיין אחרים יתהלכו ברחוב.
אין מה לעשות.
מתן, בעלי היקר, הפוסט הזה מוקדש לך.
אתה עכשיו נכנס לחיים הצה"לים שלך.
תשמור על עצמך.
Ali B
היידה בן הערים
Pretty me
.Fake Reality
האקסית הסודית
אני26
The Shadow Of The Wind.