לאחר יותר משנתיים של נסיונות לסבול אחד את השני, אני ובן זוגי הנפלא החלטנו על הפסקה. באופן פרקטי, זה אומר שאני לוקחת את עצמי לבית הוריי עם כמות בגדים שמספיקה לשבוע עם אופציה לכביסה מקומית.
וכך, הערב בעוד אחד מהנסיונות הטלפוניים לנתח היכן פנינו את הפניה הלא נכונה והאם כל היציאה לדרך ביחד בכלל הייתה שווה את זה ואולי היה עדיף שהיינו מצטרפים כל אחד לאיזה קארפול נפרד אי שם בעבר, הוא התחיל לתהות לגבי טיב הדברים שלקחתי ולא לקחתי איתי לשבוע הזה שתכננתי לבלות פה.
"אני מאד מופתע שלא לקחת את החבר הקטן הרוטט שלך איתך. כל יום הייתי חוזר הביתה ומוצא אותו במקום אחר. זה היה הדבר הנייד ביותר בבית."
ניסיתי למחות, ניסיתי גם לזרוק מספר בדיחות תפלות על אפשרויות הניידות של דברים אחרים שאינם בהכרח חפצים במובן המקובל של המילה. אבל הוא בשלו -
"הוא לא מהטיפוסים שמסתתרים באיזו מגירה אפלה. הוא אוהב להיות בחוץ ולראות עולם. הוא תמיד נשאר במקומות שהוא יכול להשקיף מהם. כזה הוא, אוהב להשקיף - מהספה, מאדן החלון, מהשולחן בסלון, מהטלויזיה. הוא ממש כמו חתול!"