כל מה שאת צריכה עכשיו זה

אמא שלי כמעט הוציאה אותי מכליי כשהבחור הזה הלך עם השאלות המפגרות שלה. "הוא חבר שלך? ככה את מביאה חבר שלך ולא מכירה לנו אותו? לא מגיע לנו? את לא גרה בבית שלנו?". הופתעתי מפרץ העניין שהיא הביעה בי, אותה אישה שבמשך שבועות הגבילה את השיחות שלנו ל"אם את לא מרוצה ממה שיש לאכול אז אל תאכלי" פתאום התעוררה לחיים כשהיא ראתה צורת חיים גברית מביעה בי עניין. "הוא לא חבר שלי", אמרתי. ידעתי שהיא לא תאמין לי ובכל זאת, התכוונתי לזה. הוא הסתכל עליי כאילו אני חברה שלו, וזה הרגיז אותי טיפה. זה הציק לי כי הוא ידע שאני לא רוצה ששום דבר יקרה ובכל זאת הביט בי בעיניים חומות גדולות ומאוכזבות. עמדנו במטבח והוא הכין קפה, פתח בטבעיות את הארונות כאילו ידע כל הזמן הזה איפה אנחנו שומרים את הסוכר ובאיזה מגירה יש כפיות רחוצות. הוא בכלל לא היה דומה למישהו ההוא שפעם אהבתי, וזה הכעיס אותי באופן מוזר. המוח שלי כל הזמן חשב "איך הוא מעז לא להשתוות לבחור שלי?". זה כאילו שכחתי לרגע שאין לי בחור בכלל.

אני קצת מתגעגעת לחיוכים שלו, של הבחור שלי. לעיניים הכחולות המימיות שהתכווצו בחיבה. נעמי אומרת שאני סתם מתגעגעת לסקס, אבל כבר השלמתי עם ההיעדרות של הסקס מהחיים שלי. שנה וכמה חודשים בלי, ואני בטוחה שהיא היתה קוראת לפוסט הזה איתות מצוקה אם היא היתה קוראת אותו, אפשר לחשוב כמה סקס כבר יצא לי לעשות בזמן הקצר שלי על כדור הארץ. זה מרגיז אותה. אני מרגיזה אותה. אני יכולה לראות את זה בהשתלשלות השיחה, איך שהיא נעשית חסרת סבלנות, פאסיב אגרסיב, מעירה כבדרך אגב שזה כל החינוך הדתי שלי שגורם לי להצליב רגליים, כאילו היא לא ידעה שאף פעם לא הייתי בחורה מאמינה. היא לא האמינה לי בזמנו, שזה לא בקטע של סקס בכלל, שאני פשוט צריכה שיגעו בי. יד על הכתף, אצבע על השפתיים, כל הזמן הייתי רוצה לבכות על המגע הזה וכמה שהוא היה לי קשה ומפחיד ויקר. ונעמי היתה מתעקשת, "בטח היה לו זין מזהב, אתם בחיים לא יצאתם מהחדר, אפילו לא כדי לנשום אוויר". היא לא הבינה, אבל לא כעסתי. לא היה לה מושג עליי ומה הסיפור שלי, היינו סתם שתי נערות שנפגשו במקרה וחשבו שזאת יכולה להיות חברות קלילה ונחמדה. בזמן שכל החברות שלי היו עסוקות בשירות לאומי ובקריאת תהילים נעמי לא פחדה מהמילה 'זין', וזה לא היה משנה שאני פחדתי. החברות הזאת קצת עבדה.

נעמי אומרת שיש לי אישיו עם גברים שאני ממש חייבת לפתור, ושאני צריכה שהם יוכיחו לי קודם כל שאני מושכת בעינהם כמו צנצנת, שאני כמו אחות או חבר הכי טוב וששום דבר לא יכול להתרחש שם בשביל להרגיש בטוחה לידם. היא צודקת. בכל פעם שמשהו מהם עושה לי לייק בפייסבוק נעמי שולחת הודעה סקרנית כאילו מצפה למצוא תשובה שונה ואני אומרת "לא, מפגרת, זה לא ככה. אני לא מסוגלת בכלל, זאת רק ידידות" והיא מתעקשת, "עד כדי כך טוב הוא היה שאת לא רוצה 'לרדת לעם'?" ואני נזכרת בפעם הראשונה שהייתי אצלו בבית ופתחתי את הארונות בהיסוס ואמרתי "איפה הסוכר" והוא חייך עם העיניים הכחולות שלו ואמר "הנה, את מצאת לבד". מזדיין. מי בכלל רוצה למצוא לבד את הסוכר בבית של אנשים אחרים.