לא משנה כמה אנסה להגיד לעצמי שאני לא מהבחורות שמתרגשות מדרמה, יש משהו במצב הפסיכי הזה שסוחף אותי לתוכו. ואני יודעת שהדבר החכם (היחיד) לעשות הוא להתרחק; כי היא לא צריכה בת-זוג עכשיו אלא פסיכולוגית; וכי להיות איתה אומר להבטיח תמיכה שאני בוודאות לא מסוגלת לתת. ובכל זאת.
כשדיברתי איתה אתמול הרגשתי איך אני מתרוקנת מאנרגיות, חוסר האונים שלי זעק, ואיבדתי סבלנות והתעקשתי שתקשיב לי וכל מה שהצלחתי למלמל היה רק שאני מצטערת ושזה קשה לי יותר ממה שאפשר היה לחשוב, יותר ממה שהייתי מצפה בעצמי, אבל אני לא יכולה, זה גדול עליי, זה יותר-מדיי בשבילי.
האמת, לא מתאים לי לברוח. ואולי זו רק עוד סיבה להאמין שזה הדבר הנכון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
