ובא לי רק ליפול לתוך החיבוק הכי גדול שהעולם יכול להציע לי ולבכות עד שאירדם.
כבר אתמול בערב, בערך אחרי הבירה הראשונה, נעמד לי הגוש הזה בגרון והדמעות עשו את דרכן אל ארובות העיניים ונתקעו שם, במין חוסר אונים כזה שמאוד מאפיין אותי בשבועיים האחרונים. רציתי לבכות. רציתי להבין מה הבעיה איתי. רציתי שהכל יעבור. ובעצם לא רציתי שום-דבר מסויים, פשוט רציתי. כל הזמן אני רוצה.
אלא שבמקום כל זה, הגעתי לאשמורת ורקדתי ועשיתי עיניים והייתי חמודה ושנונה. ומצאתי את עצמי מוצדמדת לכל מיני קירות מזדמנים, וידיים של בחורה שרק הכרתי החליקו במורד הגב שלי, מרימות מעט את החולצה, והיא אמרה משהו על השפתיים שלי ואני חייכתי ונישקתי אותה שוב, והיה לי ברור שזה סתם.
אני חושבת שהייתי לבד מספיק זמן. למדתי והבנתי וגיליתי וגדלתי. ודי.
אני גם לא רוצה את כל ההתחלה הזאת, את המשחקים והחוסר-בהירות, את ההתאמצות למצוא חן, את ההיכרות הראשונית הבסיסית. אני רוצה זוגיות. ולהיות עם מישהי שאני אוהבת, שאני יודעת שכשאני אומרת לה 'ביי' זה סתם 'ביי' ונתראה עוד כמה שעות. ואני רוצה לריב בצעקות ולסובב לה את הגב כשאני הולכת לישון, במיטה שלה. אני רוצה לדעת עליה הכל ובכל זאת לגלות כל פעם משהו חדש. אני רוצה להכיר כל נקודה בגוף שלה ולהעריץ אותו, ולהעריץ אותה. אני רוצה להתעורר לידה בבוקר וכמעט לא להאמין שהיא באמת. ואני רוצה שאחרי יום כמו שהיה לי היום, אוכל ליפול לתוך החיבוק שלה, ולספר לה הכל בפרטי פרטים, עד ששום דבר כבר ישנה חוץ מהנוכחות השקטה שלה לידי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
