Let's play the game without the ball

לא משנה כמה אנסה להגיד לעצמי שאני לא מהבחורות שמתרגשות מדרמה, יש משהו במצב הפסיכי הזה שסוחף אותי לתוכו. ואני יודעת שהדבר החכם (היחיד) לעשות הוא להתרחק; כי היא לא צריכה בת-זוג עכשיו אלא פסיכולוגית; וכי להיות איתה אומר להבטיח תמיכה שאני בוודאות לא מסוגלת לתת.  ובכל זאת.

כשדיברתי איתה אתמול הרגשתי איך אני מתרוקנת מאנרגיות, חוסר האונים שלי זעק, ואיבדתי סבלנות והתעקשתי שתקשיב לי וכל מה שהצלחתי למלמל היה רק שאני מצטערת ושזה קשה לי יותר ממה שאפשר היה לחשוב, יותר ממה שהייתי מצפה בעצמי, אבל אני לא יכולה, זה גדול עליי, זה יותר-מדיי בשבילי.

האמת, לא מתאים לי לברוח. ואולי זו רק עוד סיבה להאמין שזה הדבר הנכון.

אל תחפש רחוק
תישאר קרוב
כי ככה זה
לאהוב את עצמך
לא מול המראה
תיכנס לתוך
כן זה יכול
להאיר אותך

[ זה רק מזג האוויר, או ש- -? ]

אם אני עוצרת לרגע בצד ושולחת לעברי מבט ארוך ובוחן, אני יכולה בוודאות לראות איך (וש-)אני מתבגרת.

זה ברור לי בכלכך הרבה רבדים שלא אוכל להסביר מלבד לעצמי.  וזה מתבטא בכלכך הרבה דברים קטנים שאולי רק אני רואה.  ואלו גם האנשים שסובבים אותי, אלו המסגרות והמקומות  בהם אני נמצאת. אלו הדברים אליהם אני מפנה את תשומת ליבי והדברים בהם אני בוחרת למלא את הזמן שלי.  אני מתחילה ללמוד סבלנות ואיך אפשר להמתין מבלי לחכות.  ולאט לאט אפילו השקט הופך קצת פחות רועש.

פתאום מפחיד אותי שדווקא בנקודת הצמיחה הזו (כשנראה כאילו גם כל שאר הדברים שהעסיקו והטרידו נופלים למקומם הנכון), אני עשויה להיעלם מכאן לחצי שנה, למען צמיחה מסוג אחר.

(כמה פעמים האוטובוס הגיע בדיוק כשהדלקתי את הסיגריה

וכמה פעמים בחרתי לחכות לאוטובוס הבא)

(Someday love will find me in the rough)

...

זו תקופה טובה. פתאום דברים נופלים לי למקום הנכון, ואני רגועה יותר. ושמחה יותר.

וההרגשה הזו מוכרת לי מדי. נדמה לי שהשורה הזו, או משהו שדומה לה, נכתבו כבר פעם. לפני שנה, למשל. וגם בשנה שלפניה - בדיוק בתקופה הזו.

כשאני קוראת את הכותרות ממרצים קודמים, אני לא יכולה שלא לחשוב שכמו מזג האויר- אני מותאמת ללוח השנה בדיוק כמעט מוחלט.

פורים זה החג האהוב עליי.

אולי בגלל משב הרוח החמים וכל השמש הזאת בחוץ שמרמזים שהקיץ מתקרב,

או מצב הרוח הלאומי שמשתפר,

או התחפושות והצבעים, והחופש הזה להיות מי שרק תרצי למשך יום אחד.