OldNavy

יום השואה.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

השירים העצובים שנשמעים ברדיו מכניסים אותך לאיזשהו מצב רוח שכזה. זה התחיל לפני שבוע, ביום השואה, ונמשך היום, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אבא שלי ואני דיברנו אתמול כשחזרנו הביתה. נסיעה של 40 דקות, אני נהגתי. אמרתי לו "יום השואה הוא יום שאני מתחבר אליו הרבה יותר מליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל". אז הוא היה קצת מופתע. אבל אז המשכתי לספר לו למה. אמרתי שאני מתחבר הרבה יותר ליום זיכרון של שישה מיליון בני אדם שנטבחו בגלל היותם יהודים. הם לא היו בצבא, הם לא החזיקו נשק. לעומת זאת, חללי מערכות ישראל כן. חללי מערכות ישראל החזיקו נשק, ברובם. הם גם הרבה פחות, "רק" 22993 בני אדם. בשואה עם אחד נטבח על ידי עם אחר. המסר העיקרי של השואה הוא "never again" וקידוש החיים. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא קידוש הגבורה והעוז, המסירות וההקרבה.

יום השואה בא לשים לנגד עיננו ערכים אוניברסאליים שלא תמיד אנחנו זוכרים לקיים.

אני מעריך מאוד את מי שנלחם ומת כדי להגן עלי ועל משפחתי. אבל הסיבה האמיתית שיום השואה הרבה יותר מדבר אלי היא שהסיבה היחידה שאני אוהב את המדינה הזאת היא כי לאנשים שחיים בה יש תרבות משותפת לשלי. כאן חיים כמעט כל המשפחה שלי. לכאן סבא-רבא שלי הגיע כדי להקים את המדינה. כאן קיבל דוד שלי הלם קרב. כאן נהרג האיש שאת בגדיו המגואלים בדם אני רחצתי. כאן נתתי מחיי 3 שנים כדי שהמדינה תמשיך להתקיים במתקונתה הנוכחית. אבל מה הקשר שלי למדינה הזאת מלבד האנשים שחיים בה? מלבד המקום שבו גדלתי? כלום. ממש לא מעניין אותי שלכאן "עלינו ממצרים", ממש לא מעניין אותי שכאן נמצא הכותל. אפילו ממש לא מעניין אותי שכאן קבורים אנשים מתים. אני אוהב לחגוג את החגים היהודיים כי לתרבות אין בהכרח קשר לדת. אני אתאיסט גמור. רוב מי שקורא את זה אומר לעצמו "חבל עליו", או דברים בסגנון. אני ממש מאמין בזה. ממש. אין ספק שהשתניתי. לפני עשר שנים לא חשבתי כמו היום. "התקלקלתי". אני חושב שמי שמאמין באלוהים פשוט לא בדק מספיק לעומק והסתפק בתשובה הידועה שלא ניתן לערער עליה. אני חושב שזה מגיע ממקום של חולשה, ממקום של צורך במשהו או מישהו שישמור עליך. אם לא פיזית, אז לפחות נפשית. זה מגיע מרצון בלתי מתפשר לדעת את האמת בשלמותה וחוסר היכולת להסתפק בחלקה, אפילו כשזה בא על חשבון כל אחד מהאמיתות הקטנות שבדרך. ראיתי משהו חביב שמישהו כתב לאחרונה: "הדת היא לא אופיום להמונים - היא פלסבו". אין לי שום דבר נגד היהדות. יש לי, לעומת זאת כמה וכמה דברים נגד דת, אם היא יהדות, איסלאם או כל דת אחרת ששמה את האלוהים במרכז. לאחרונה אני חושב על אופן החינוך הנאות שאקנה לילדיי. אני מתאר לעצמי שאני כן אגור בארץ, וכן אשאר כאן כל חיי, ולכן אני כן רוצה להישאר חלק מהתרבות. זאת אומרת שאני כן אחגוג חגים יהודיים ואתן להם את הטאץ' שלי. זאת אומרת שסדר פסח לא יהיה אצלי כמו סדר פסח המסורתי. שהמסר העיקרי שלו לא יהיה "רודפים אותנו כי אנחנו יהודים", אלא חג של חירות האדם באשר הוא אדם. אני לא רוצה לגדל את ילדיי כאשר הם מרגישים פחד קיומי כל הזמן. זה לא טוב לחיות ככה. לא כעם ולא כבודדים. אני גם אוריד את כל החלקים שבהם אלוהים הוא המרכז, שהכל נהיה בדברו.

אז זאת הסיבה שאני מתחבר הרבה יותר ליום השואה. חוסר האונים ואיבוד הצלם האנושי מדבר אלי פי עשרות מונים לוחמים שנפלו בהגנה על המולדת. גם אם היא שלי. בסוף השיחה עם אבא שלי הוא אמר לי: "אתה צודק, אבל אסור לדבר על זה". ואז הוא הוסיף: "זה בגללי העניין הזה". עניתי לו שהוא צודק. אבל אני חושב שזה יותר עמוק מזה. אני לא קונפורמיסט. אני בדיוק ההיפך מזה. כולם קונים אייפון, אני קונה אנדרואיד. כולם אומרים לי ללכת ללמוד פסיכולוגיה, אני הולך ללמוד הנדסה. כולם אומרים לי ללכת ללמוד, אני הולך לטייל בדרום אמריקה. איך אמרתי לפני כמה חודשים למישהו? "כל פעם שאני רואה עדר אנשים דוהר לכיוון מסוים אני מעקם עין אחת עם חצי חיוך ודוהר בכיוון השני". למדתי עם השנים לעדן את זה קצת, ולהתאים את זה לסיטואציה.

אני מתנצל מראש אם פגעתי במישהו, אך אלו הם אמונותיי. ואם הן מגיעות לכאן אז סימן שהם התגלגלו לי בראש מספיק זמן כדי לזכות להיכתב כאן.

חג עצמאות שמח לכל בית ישראל.