קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות, פרק 20, אחד היפים לדעתי, אבל את זה אתם תשפטו.
קבלו:
פרק 20
הורדתי את המטפחת, ולא האמנתי למראה עיני.
הייתי בשוק טוטאלי.
היינו בקצה החורשה, והיה שם מין אוטובוס ישן עם חלונות שבורים, והוא היה צבוע בוורוד נוצץ ועליו נכתב בשחור: ,הזולה של רווית'.
"בואי ניכנס פנימה" אמר חן.
בפנים, היה שולחן פיקניק מתקפל עם שני כיסאות מתקפלים. באמצע השולחן היה אגרטל עם ורד אדום מאוד, ושתי צלחות עם סכו"ם.
"מה...מה..." פשוט לא יכולתי לבטא את המילים.
"שבי" הוא הורה לי, וכך עשיתי.
בפינה הייתה מערכת סטריאו קטנה, והוא שם מוסיקת רקע רומנטית ושקטה.
ואז הוא הוציא משום מקום שלושה סירים.
"מאיפה האוכל הזה?" שאלתי.
"מה אכפת לך? בואי נאכל..."
באחד מהסירים היה קוסקוס, בשני ירקות לקוסקוס ובשלישי קציצות.
"חן, תודה" אמרתי בפה מלא.
"אני מכין לך את זה כבר שבועיים" הוא סיפר לי. "פשוט...חיכיתי לרגע הנכון לקחת אותך לכאן...והיום, בגלל שכעסת עלי, החלטתי שהגיע הזמן...אז באחת עשרה הברזתי מבית הספר והחלטתי לעשות כאן הכנות אחרונות..."
בלעתי את הביס שהיה בפי, ולחשתי: "אני אוהבת אותך, חן".
"אני אוהבת אותך, רווית, מאוד מאוד".
כשסיימנו לאכול, הוא הוציא שוב משום מקום קינוח-כדורי שוקולד.
"רגע..." התחלתי למחות, שכן, יש לי סכרת, כלומר: אסור לי לאכול דברים עם סוכר.
"זה בלי סוכר" הוא אמר.
"מה?"
"כן, בגלל זה הייתי צריך להבריז מבית הספר, כדי לקנות מצרכים ולהכין לך אותם ללא סוכר, זה עם הממתיק הנוזלי הזה".
"ורגע, אתה בישלת הכול?"
"לא, אמא שלי התגייסה למאמץ".
הוא לקח כדור שוקולד והכניס אותי לפי. זה היה הכדור שוקולד הכי טעים שאכלתי בחיי.
"איך?" שאל חן עם מעט חשש.
"זה...." עשיתי פרצוף רציני.
"נו?"
"זה...יאמי!" אמרתי בחיוך.
"רעה, הפחדת אותי".
"אל תדאג, טיפשון שלי".
חיסלנו מלא כדורי שוקולד, כבר התפוצצתי ועוד בהתחשב בעובדה שמאז שחזרתי מבית הספר הדבר היחידי כמעט שעשיתי זה לאכול.
"ועכשיו, האם תרצי לרקוד איתי?" שאל חן וקד לי קידה.
"בהחלט".
קמתי.
פתאום חשבתי לעצמי, איזה טיפשה אני שלא לבשתי משהו יותר נורמאלי מהטרנינג המעפן והחולצה הרחבה.
עיקמתי פרצוף.
"מה יש, נסיכה?" הוא שאל.
חייכתי. "עכשיו? כלום...אני מרגישה כאילו העולם שייך רק לנו".
"גם אני".
רקדנו איזה שלושה שירים סלואו, ואז התיישבנו.
"צריך לסדר כאן עוד קצת, אם תרצי לתלות פוסטרים, וצריך להביא עוד רהיטים אולי..." הוא דיבר, אך אני לא הקשבתי לו. במקום זה, קמתי והשתקתי אותו בנשיקה, שהתארכה למספר דקות.
"בחיים לא חשבתי שאני אכיר מישהי כמוך..." הוא אמר.
"חן..." דמעות ירדו מעיניי.
"אל תבכי, יפה שלי".
הוא מחה לי את הדמעות.
הרגשתי באמת כמו נסיכה, מעין הרגשה כזאת, שאני וחן פשוט נועדנו זה לזו.
הוא היה כל מה ששי לא: רומנטי, חמוד, מצחיק, חכם...
"על מה את חושבת כל היום?" הוא קטע את מחשבותיי.
"בעיקר עלייך. היום עבר לי בבאסה בגלל שלא ראיתי אותך, חשבתי שאתה מעדיף את הכדורסל עליי".
"מה פתאום? הבנתי איזה אידיוט הייתי, כדורסל זה כולה משחק, שיש אותו תמיד. אותך, לעומת זאת, אני יכול לאבד בשנייה, ואני לא רוצה שזה יקרה".
"אף פעם?"
"אף פעם. את...את גורמת ללב שלי לפעום לאט יותר ומהר יותר בו זמנית...."
"זה גם מה שאתה גורם לי...להרגיש".
"אז...את אוהבת את המקום?" שאל כעבור כמה דקות של שתיקה.
"ברור, אבל אני יותר אוהבת את מי שהכין לי אותו. זה ממש מגניב. איך גילית אותו?"
"סיפור, עזבי, העיקר שהוא שלך...שלנו".
"זה הכי חשוב".
צלצול הפלאפון העיר אותי.
בעניים מטושטשות, הרמתי.
"רווית, זה אני", כלומר: חן, מיד זיהיתי את קולו. "אנחנו צריכים לדבר, אני בא אלייך".
אמר וניתק.
רגע...איפה הזולה שלנו? המוסיקה?
חן?
רגע, מה הולך כאן?
ואז הבנתי: זה היה רק חלום!
החלום הכי יפה שהיה לי בחיים, אבל...חלום.
וידעתי, שתמיד, אבל תמיד, כשאחד מבני הזוג אומר "אנחנו צריכים לדבר", זה אף פעם לא ניגמר בטוב...
ואז חן הגיע.
"היי" הוא אמר.
"שלום" השבתי בקרירות.
הוא התיישב על המיטה.
"אז על מה רצית לדבר?" שאלתי.
הכנתי את עצמי לגרוע מכל.
"רציתי...רציתי לבקש סליחה" הוא אמר.
"מה?"
"שעזבתי אותך בהפסקה ואחר כך שלא באתי...סליחה".
"באמת?"
"מה יש לך?"
"כלום, טיפש!" ונישקתי אותו.
לפעמים, יש מצב שחלומות כן מתגשמים...אבל לא פנטזיות...
פרק נוסף ביום חמישי.
תגיבו ושיהיו לכם ימי חורף (בערך) נעימים....
כינוי:
shiro2007
בבלוג זה
בכל הבלוגים
