חזרתי בתשובה לשאלה לא הייתה מעולם חזקה ועוצמתית כמו זו.
מרגישה עצמי נשטפת כל יום, בחצי הדרך לאקסטזה ומשם בחזרה.
מאוחר מלסגת עכשיו, אל נא תיתן עמלנו לשווא...
מצד אחד ומצד שני משחקת מחבואים עם עצמי, עם העולם, עם הטבע והאנרגיות המטורפות שיש בו.
מי שעומד מאחוריי ומצדדיי הוא העומד.
משחקת משחקת כל היום, משחקת באנשים, משחקת בילדים, משחקת באבא ואמא, בילדה, בנאהבים, בשונאים, בצוללים ובנסחפים, באלו שעומדים ובאלו שיושבים, באלו שעוצרים ובאלו שזזים.
באלו שמתחמקים ובאלו שמתעמתים.
באלו שמפחדים ובאלו שמעיזים.
באלו שנוגעים ובאלו שנרתעים.
באלו שנפתחים ובאלו שנסגרים.
באלו היושבים פעורי עיניים מול המקלדת, מול המסך, מקלידים את נפשם למוות ומקיזים דם מול הבהוב של פיקסלים, משלחים משהו אלמותי, על תווי, מנפשם אל עבר המדבר הזה שפרוש לפניהם, האינסוף האסופי.
נטולי האפשרות לחוש באמת את ההרגשה הזו, של יום חופש חמים ושטוף שמש (אוי לי על הביטוי הזה...), כשהרוח מנשבת על פניהם והחום צורב בנקבוביות ומייבש כל חלקה לחה וטרייה של בוקר חדש.
המוסיקה מנגנת בצרימה קלה באזניים, הנוף זז ומשתנה מול העיניים, הריכוז מתאוורר ומשתחרר והקליטה חוזרת להיות בשיאה, הצבעים, התזוזות, התנועות, התנודות הקלות שכל גל קול מעביר לאורכה ורוחבה של האוזן החיצונית, גולש לעבר האוזן הפנימית, חודר דרך עור התוף, מרטיט את השבלול, שולח מסרים לכל איבר וקצה איבר בגוף, כל פיסה של איבר חישה ולו הקטן ביותר מוצא עצמו עומד כדום מול הרטט הזה.
ואז מבט. מה זה?
אני מרגישה שוב.
לילה טוב לכל החולמים. מזו שכבר חודש לא מצליחה להרדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
