קצת לפני שבת..פרק שלישי..
פרק
רביעי:
"את
יודעת כמה מספרים יש לי ביד?"שאל הרופא שבדק את אנה.
"לא,אין
לי מושג..אני לא רואה.."אמרה אנה שראתה רק חושך.
"בואי
נראה.."הוא בדק את עיניה בעזרת פנס קטן,אך היא לא הרגישה.
"את
יודעת שאת עיוורת כתוצאה מהליקוי חמה?"שאל הרופא ואנה הנהנה.
"לא
הקשבתי ללוסי..שאמרה לי לא להסתכל.."אמרה אנה,הדמעות לא איחרו לבוא.
"אנה,אנחנו
לא יכולים להחזיק נזירות שלא רואות..את תאלצי ללכת.."אמרה אם המנזר.
"אני
יכולה רק להיפרד מלוסי?"שאלה אנה וחייכה מעט.
"כן,לוסי
תעזור לך להתארגן ואז תלווה אותך לשער..משם תסדרי לבד.."אמרה אם המנזר.
"או.קיי,תודה.."אמרה
אנה, אם המנזר ליוותה אותה לחדר שלה עם אחותה,
שם לוסי
חיכתה לה ועזרה לה להתלבש, עיניה של לוסי היו אדומות מבכי,
אבל היא לא
בכתה, היא לא רצתה שאחותה תשמע אותה.
"בואי,אלווה
אותך לשער.."אמרה לוסי ואחזה ביד אחותה,מלווה אותה לשער.
"הגענו.."אמרה
בעצב,היא לא רצתה שאחותה תלך.
"ביי!"אמרה
אנה ולוסי חיבקה אותה, לוסי יצאה ועזרה לאנה לצאת,
היא השיבה
אותה על אבן מחוץ לשער וחזרה בחזרה למנזר,רצה לחדרה ופרצה בבכי.
"לוסי..את
צריכה לבחור עכשיו,האם להמשיך להיות נזירה או לנתק קשר עם אנה."אמרה לה אם
המנזר שנכנסה לחדרה בכדי להרגיעה, אך עצם זה ששמה לה עובדה לא עודדה כלל.
"תני לי
שבוע,אני אחשוב על זה.."אמרה לוסי,אם המנזר הנהנה.
בינתיים רמון הגיע וראה את אנה,הוא לקח אותה לביתו,
שם הוא עזר
לה להתמקם, קנה לה בגדים, מקל הליכה וכלב נחייה.
"אני
אקרא לו ג'לי.." אמרה אנה כשם לכלב שרמון קנה לה.
בינתיים עבר
שבוע,לוסי החליטה שהיא תישאר במנזר.
היא עצרה את
הדמעות לא נותנת להן לצאת,
את התמונות
שלה עם אחותה שמה מתחת לכרית שלה,
היא לא רצתה
להמשיך לבכות, היא הביטה על עצמה במראה,
ניגבה את
פניה, מיהרה ללבוש את תלבושת הנזירה שלה.
מיד לאחר מכן
מיהרה לברוח אל הכנסייה,לדבר עם הכומר.
כשהגיעה לשם
ראתה אותו נואף יחד עם אם המנזר.
"לוסי!!"אמרה
אם המנזר ומיהרה ללכת אחריה,
לא רוצה שהיא
תספר את מה שראתה.