ד. לעולם שבחוץ

לא יצא לי לכתוב כאן על המשחקים האולימפיים בטוקיו, כאשר בעת כתיבת שורות אלו, ספורטאי המייצג את מדינת ישראל זכה בפעם השניה בתולדותיה במדליית זהב. הפעם, גם בעהתעמלות מכשירים, ענף שהוא ללא ספק אחד הנחשבים ביותר. אמנם "רק" בתרגיל בודד, ולא בתחרות הנחשבת ביותר שהיא תחרות ה"קרב רב", אבל זה בכל זאת משהו מיוחד.

ובכוונה אני כותב "ספורטאי המייצג את מדינת ישראל" ולא "ספורטאי ישראלי", למרות שבהחלט ייתכן שארטיום דולגופיאט חי בישראל, מנהל בה את מרכז חייו, ואין ספק שהוא אזרח ישראלי שזכאי לכל הזכויות של אזרח ישראלי (והוא גם הגיע לארץ בגיל צעיר יחסית), אבל בכל זאת יש בו משהו שאינו מהישראלי. אגב, לגבי רוב ספורטאטי נבחרת הג'ודו, שזכו אף הם במדליית ארד בתחרות משונה במקצת, תחרות קבוצתית בג'ודו וכן אבישג סמברג שזכתה במדליית ארד בטאקוואנדו, ואם נלך אחורה למדליסטים ישראלים אחרים, גם גל פרידמן, ושאר הספורטאים בתחום הג'ודו, הם ללא ספק ספורטאים ישראלים בעיני. אגב, גם חנה קנייזבה מיננקו שתתחרה מאוחר יותר בגמר קפיצה משולשת, לונה צ'מטאי סלפטר שתתחרה במרתון, וגם נבחרת הבייסבול, שם זה עוד יותר בולט, מייצגות את מדינת ישראל, אבל לא ישראליות בעיני, ולעומת זאת לינוי אשרם ובנות נבחרת ההתעמלות האומנותית, הן כן ישראליות בעיני, ואם יזכירו לי עוד שמות, ברור שתהיה לי דעה האם הם נחשבים בעיני כספורטאים ישראלים או לא. 

ואני אסביר את כוונתי, גם זוכה מדליית הזהב הטרי, וגם אחרים שהזכרתי כאן כ"לא ישראלים", לא נולדו במדינת ישראל, ולא גדלו בה מינקותם. את העיסוק הספורטיבי, הם התחילו בגיל צעיר יותר, בארץ אחרת ובתרבות אחרת. מדינת ישראל הצליחה רק "לא לקלקל" אותם. אני כבר לא מדבר על הדרך המפוקפקת בחלקה שבה לפחות רצת המרתון הגיעה לקבלת אזרחות ישראלית ואפשרות לייצג את מדינת ישראל, וגם קופצת הקפיצה המשולשת שהזכרתי. אמנם זה לא כמו ההתנהלות של קטאר ומדינות דומות שממש פיתו בכסף ספורטאים מובילים שיעברו אליהן, אלא מדובר כאן בניצול של מדיניות ההתאזרחות, ובמקרה של המתעמל אפילו פחות מזה, כי אחרי הכל הוא הגיע לארץ בגיל 12, אבל עדיין את היסודות ואת המנטליות הוא לא בנה בישראל.

ואם כל הצער שבדבר, אני בהחלט מאמין שספורטאי ישראלי אמיתי, לא יכול להגיע להישגים אמיתיים ומשמעותייםף מלבד אולי בתחומים בודדים. המנטליות הישראלית לא מתאימה לענפי ספורט שדורשים השקעה משמעותית, אין מספיק מעטפת תומכת של המדינה בדמות תנאי אימון מתאימים, וחסרה משמעת עצמית של הספורטאים עצמם. יש שיגידו שענף הג'ודו והשיט הם יוצאי דופן במקרה זה, אז לגבי הג'ודו אולי זה המקרה היחיד, וגם זה התחיל רק לאחר ההישג הגדול באולימפיאדת ברצלונה 1992, אבל זה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. מה עוד, שגם בג'ודו וגם בשיט, עצם הכללים לגבי ההשתתפות בתחרות, שמאפשרים לכל מדינה לשלוח נציג אחד בלבד לכל קבוצת משקל (בג'ודו) או לכל דגם (בשיט) מביאים לכך שיש נציגות ישראלית משמעותית יותר בענפים הללו, ובתחרות הג'ודו ואולי כלל אומנויות הלחימה (אני לא בקיא בזה) גם מבנה התחרות תורם לסיכוי להשיג מדליה, ועובדה היא שמלבד מדליית הכסף אי אז ב1992, כל המדליות שהשיגו ג'ודאים ישראליים הן מדליות ארד, ואם אינני טועה אולי אחת מהן בלבד הושגה על ידי ספורטאי שהפסיד בחצי הגמר (מה שבעיני בכל תחרות נהיה צריך להגדיר את המתמודד על מדליית הארד, ואני לא לגמרי הבנתי את שיטת "בית הניחומים" ובטח לא את העובדה שבג'ודו מחלקים שתי מדליות ארד בכל משקל, ואם כבר שתי מדליות ארד למה שיטה מסובכת כזאת? כבר עדיף לתת אותן ישירות למפסידים בחצאי הגמר). 

שלא תבינו לא נכון, אני לא מזלזל בהישג האישי של כל אחד ואחת מהספורטאים, עצם ההגעה לייצג את המדינה באולימפיאדה זה הישג מרשים ועל הספורטאים לעמוד בקריטריונים נוקשים כדי להגיע לזה, אבל בהרבה מאד מקרים זה בגלל אחד משני דברים, או שהם לא גדלו והתפתחו במדינת ישראל, או שהם מתחרים בענף שיש בו יתרון מובנה מבחינת הבטחת הייצוג וגם הזכיות במדליות נובעות בעיקר ממבנה תחרות חריג קצת. 

ברכות לארטיום דולגופיאט, אין ספק שזה מרגש לשמוע את ההמנון הלאומי מתנגן בתחרות החשובה מכולן, ואין ספק שגם במקרים אחרים זה מרגש לראות את הדגל מונף גם אם במקום השלישי בדוכן המנצחים, אבל נדמה שזה הרבה פחות ממה שעושים מזה, ולמדינת ישראל יש חלק עוד יותר קטן בזה, גם אם הספורטאים מייצגים אותה.