אתמול, כמסופר בקטע קודם, שבתי למסורת של שנים, ואחרי שנת הפסקה בשל הקורונה, שבתי לירושלים בראש חודש אלול. גם הפעם, כמו במרבית השנים, התלוו אלי ההורים שלי, אבל הפעם זה היה קצת הרבה שונה, וגרם לי לחשוב ולהבין שככל הנראה בפעם הבאה אי"ה, אסע לבד.
כמו שציינתי שם, אבא שלי סובל מכמה בעיות בריאותיות, שמתברר שהחריפו בזמן האחרון, ואתמול בכלל הוא חווה תופעה מאד לא נעימה אחרת, שגרמה לי להבנה הזאת שנסיעות מסוג זה הן כבר לא בשבילו.
התחלנו את הבוקר בתפילת שחרית בכותל. בניגוד לשנים רבות, כבר לא החנינו את הרכב בשער יפו והלכנו ברגל, אלא החנינו את הרכב בחניון הרכבת הקלה, נסענו לתחנה המרכזית ומשם התלבטנו בתחילה בין מונית לאוטובוס, אבל החלטנו לנסוע באוטובוס, כי עוד אפשר. היה ברור שבחזרה מהכותל ניקח מונית עד לתחנה המרכזית אם לא עד לחניון הרכבת הקלה כדי לקחת את הרכב ולהמשיך בדרך. התפללנו שחרית בכותל, כאשר כבר במהלך התפילה ומיד לאחריה אבא שלי לא חש בטוב במיוחד, אבל חשבנו שמדובר בבעיה שכבר ידועה לנו מהזמן האחרון, ולאחר שהוא שתה כמה כוסות מים, הוא עוד איכשהו הצליח להמשיך בדרך, והלכנו לחפש מונית, מה שמתברר שהיה משימה לא פשוטה כל כך, אבל לאחר זמן מה לקחנו מונית, לתחנה המרכזית כתכנוננו, ונסענו משם ברכבת הקלה חזרה לחניון בו היה הרכב. עוד, באופן לא ממש מתוכנן, פגשנו בתחנה המרכזית את הבן הגדול של י. שהחליט שהוא מעוניין להצטרף אלינו, לאחר שי. בעבודה, ול. נסעה עם שני הילדים הקטנים לחולון לצפיה בהצגות ילדים. נסענו ברכב לאכול ארוחת בוקר בקניון שאנחנו אוהבים ורגילים לאכול בו בנסיבות הללו, וניצלתי את ההזדמנות שאנחנו בקניון הזה, כדי לקנות לבנות שלי תיקים לקראת ההליכה למעון, וכן טוש סימון עבור הדברים שלהן (לא שאין דברים כאלו בנתניה, אבל אני עדיין חושב שהמחיר של התיקים היה נמוך יותר, ושם יש חנות גדולה יחסית של רשת ירושלמית זולה יותר לדברים אלו) ולאחר מכן ההורים שלי רצו לנסוע למרכז העיר לקניות מסויימות. לי היו תכניות קצת שונות והתכנון היה במקור שנחזור לרכבת הקלה, ההורים שלי יילכו לקניות שלהם ואני אעשה את הסיבוב שאני רציתי, ולאחר מכן ניפגש. בסופו של דבר, אבא שלי שחשש, ומתברר שבצדק רב מההליכה מתחנת הרכבת הקלה ועד לחנות שרצו להגיע אליה, שכרוכה בעליה לא פשוטה, החליט שהוא נוסע עם הרכב לחניון סמוך לחנות. בסופו של דבר, הוא הוריד אותי ואת האחיין שלי בדרך, בנקודה מאד נוחה לנו, והלכנו יחד לסיבוב שלי, כאשר הם המשיכו לחנות ההיא. עשיתי את הסיבוב הרגיל שלי במדרחוב של ירושלים, כולל ביקור לברכת שלום אצל סוחר שאנחנו מכירים מזה הרבה מאד שנים, כאשר סוחר אחר שאנחנו מכירים שם סגר את החנות שלו גם בעקבות הקורונה, אבל כנראה גם כי הוא היה מאד מבוגר כבר, ולא ממש יכל להחזיק את החנות. אכלנו כהרגלנו "פרוזן יוגורט" במדרחוב, ולאחר מכן הלכנו לחנות פרפומריה זולה במיוחד לקניות, האחיין שלי ניצל את ההזדמנות כדי לקנות ל-י. בושם שהוא ביקש ממנו בפעם הבאה שהוא בירושלים, ואני קניתי לי ולט. מספר דברים אישיים שהיו שם זולים במיוחד, וגם לאבא שלי משהו שהוא ביקש. לאחר מכן הלכנו לשכונת "מאה שערים" שם רציתי לקנות מספר דברים, אבל בסופו של דבר קניתי רק דבר אחד, כי את השני בכלל לא היה. את מה שקניתי שם בהחלט לא הצלחתי למצוא בנתניה, ומדובר בפלקטים לקיר לקישוט החדר של הבנות, עם קטעים יהודיים. פעם אחת מצאתי בנתניה משהו מזכוכית עם "שמע ישראל" והפרשה הראשונה של קריאת שמע, אבל רציתי עוד אחד לפחות, ובסוף קניתי להן שני פלקטים מנויילנים לתליה, האחד עם פסוק "המלאך הגואל", והשני עם "ברכת הבנות" של ליל שבת.
לאחר מכן, נפגשנו עם ההורים שלי בחנות שהם היו בא, נסענו עם הרכב בחזרה לחניון הרכבת הקלה, ושם עלינו על הרכבת הקלה לשוק. בשוק שוב התפצלנו, בגלל קשיי ההליכה של אבא שלי, והלכתי עם האחיין שלי לקנות כמה דברים טובים בשוק, כמו חלווה, רוגלך ועוגיות בקונדיטוריה אהובה עלינו וגם קצת ממתקים מיוחדים בחנות אהובה עלינו. שוב, לא דברים שאנחנו לא יכולים להשיג בנתניה (מלבד המאפים הייחודיים של הקונדיטוריה), אבל אנחנו אוהבים כחלק מהטיול לקנות שם. ההורים שלי בינתיים הלכו למסעדה חביבה עלינו ליד השוק, והמתינו לנו שם שנגיע לארוחת צהריים. שם התברר, כי פתאום באמצע הדרך, התחילו לאבא שלי קשיים משמעותיים מאד בהליכה שהתבטאו בזה שהוא פשוט הרגיש כאילו הרגליים שלו לא נשמעות לו. הם הצליחו איכשהו להגיע למסעדה, ולאחר הארוחה, הוא עדיין לא היה יציב בכלל, והחלטנו לקחת מונית חזרה לרכב כי הוא לא יכול היה להגיע אפילו עד לתחנה של הרכבת הקלה. כאן ראוי לציין לשבח מיוחד את עובדי המסעדה שעשו מאמץ אדיר להשיג עבורנו מונית, מה שהתברר כמשימה לא פשוטה כי רוב נהגי המוניות סירבו לנסוע לאן שרצינו. בסופו של דבר הוא הצליח למצוא עבורנו מונית, שבנו לרכב, ואז אבא שלי כבר היה יכול לנהוג הביתה, הוא אמר שבכל מקרה בישיבה הוא מרגיש בסדר גמור. כשהגענו הביתה הוא כבר יכל ללכת פחות או יותר כמו שצריך, וכמו שהוא היה בימים קודמים, כך שיכולנו קצת להירגע, אבל עדיין, זה הפך לדי ברור שאי"ה בשנה הבאה כבר לא יוכל לעשות נסיעה שכזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
